"לתרום בחזרה לחברה" היא אחת הדרישות הלא-הוגנות ביותר בעולם

מאת: ירון ברוק ודון ווטקינס

"לתרום בחזרה לחברה" - זה המסר ששולחת החברה לאנשי עסקים מצליחים. ייסדתם תאגיד? עשיתם הון? יפה מאוד. הגיע הזמן שתשתמשו בכספכם כדי לתרום בחזרה לחברה.

מסתבר שיצירת רמת החיים ותוחלת החיים הגבוהות בעידן המודרני אינם נחשבים דיים.

חישבו על ההיסטוריה של אמריקה והפיכתה לכלכלה המובילה בעולם בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה הקודמת. כמעט כל צעד קטן קדימה, ובוודאי כל זינוק ענק, לא היו תוצר של פילנתרופיה אלא של שאיפה להפקת רווחים.

זה התחיל בחיפוש אחר מקורות אנרגיה, דהיינו במנוע הקיטור של ג'יימס ואט. ההמצאה הזאת, שנוצרה והוצגה לשוק לשם הפקת רווחים, שינתה את פני העולם. כפי שמציין ההיסטוריון ג'ון סטיל גורדון, "עד להופעת מנוע הקיטור, יכלו רק בני-אדם, חיות משק, טחנות מים ורוח לסייע במלאכה." אבל המצאתו של "מנוע הקיטור הפכה מלאכות קשות ומפרכות (ועל כן גם יקרות) לעבודות פשוטות וקלות (ועל כן גם זולות). ומלאכות רבות שהיו בלתי-אפשריות הפכו לפתע לברות השגה".

אחד השימושים העיקריים של מקור האנרגיה החדש היה בתחום התחבורה. יזמים החלו לבנות ספינות מהירות יותר, שקיצצו בעלויות ההובלה ושפתחו בפני ארה"ב שווקים חדשים ובכך הזניקו את קצב הצמיחה שלה. השפעתו של מקור האנרגיה החדש התעצמה פי כמה בזכות קטר הפחם והנחתן של מסילות הרכבת (גם הפעם, בזכות יזמים כמו ג'ורג' סטיבנסון, שפעלו לשם הרווח) - ובסופו של דבר גם בזכות הנפט והמצאת המכוניות, המשאיות והמטוסים.

התחבורה המהירה והזולה, ומהפכת האנרגיה שהזינה אותה, הפכו לעמוד השדרה של המהפכה התעשייתית באמריקה.

עד מהרה, הצטרפו יזמים נוספים שבנו אימפריות על היסודות הללו, באלף דרכים שונות. ג'ון ד. רוקפלר, לדוגמה, חולל מהפכה כשזיקק נפט גולמי לקרוסין, ואפשר לאמריקנים להאיר את בתיהם בלילות בזול ובבטחה. יזמים-ממציאים כמו סמואל מורס ואלכסנדר גרהם בל המציאו אמצעי תקשורת חדשים, שעודדו עוד יותר את המסחר והשפיעו על רמת החיים לאין שיעור. בה בעת, המציא ויליס קרייר גם את המזגן של ימינו, ושחרר את האנושות מהחום המעיק.

אבל חשוב מזה, באותה תקופה פתרו אנשים שפעלו למטרות רווח גם את בעיית הרעב. ג'ון דיר חולל נפלאות בשיפור הציוד החקלאי. סיירוס מקורמיק לקח את החקלאות צעד נוסף קדימה כשהמציא את המקצרה המכאנית. לדברי גורדון, "בזכות המקצרה של מקורמיק, יכול היה חקלאי יחיד לקצור 30 דונמים ויותר ביום אחד, והמערב התיכון של אמריקה הפך לאסם התבואה של העולם."

לא ניתן להפריז בחשיבותן של המצאות אלה. אנשי עסקים שפעלו למטרות רווח תיעשו את אמריקה, ותוך כדי כך הגדילו את ההכנסה הממוצעת לנפש, הגדילו את רמת החיים הממוצעת, צמצמו את שעות העבודה השבועיות, העלו את תוחלת החיים הממוצעת מ-38 שנה ב-1850 ל-66 שנה כעבור מאה שנים, ובאופן כללי הפכו את החיים לנעימים ובטוחים יותר.

אך כל זאת עדיין ממעיט מתרומתם של אנשי העסקים. הנדבנות היטיבה מאוד עם החברה. בזכותה נבנו בתי-ספר וספריות ובתי-חולים. בזכותה הונגשו יצירות מופת לקהל הרחב, ונשמרים אוצרות אמנות והיסטוריה גם לדורות הבאים. אבל רוב הנדבנות התאפשרה בזכות אנשי עסקים ופעלם למטרות רווח.

מה שהופך את הישגיהם של אנשי עסקים אלו למדהים אף יותר ובו טמונה גדולתם: הם לא גבו קורבנות מאף אחד או למען אף אחד. בניגוד לדעה הרווחת לעיתים קרובות - ולמשתמע מעצם הרעיון שהם חייבים "לתרום בחזרה" - העושר של יוצרי העושר הגדולים בהיסטוריה לא נוצר באמצעות "לקיחה" אלא באמצעות מסחר. בעלי העסקים באמריקה לא התעשרו על חשבונם של לקוחותיהם או של עובדיהם. הם הרוויחו את הונם בכך שהעלו את רמת חייהם של שותפיהם למסחר. רוקפלר, לדוגמה, הפך לאיש העשיר ביותר בהיסטוריה, אבל הונו מחוויר בהשוואה לתועלות שהעניקו לכולנו הישגיו. מוצרי הנפט הזולים והבטוחים שייצר - ושיטות השיווק החדשניות שפיתח לשם כך - הזניקו את איכות חייהם של האמריקנים בכמה וכמה סדרי גודל.

להצביע על אנשי העסקים שמשפרים את חיינו, ולתבוע מהם "לתת חזרה לחברה" הוא אי-צדק משווע. הם לא לקחו מאיתנו דבר מלכתחילה. נהפוך הוא, בזכותם חיינו הפכו טובים יותר, בשיעור שאין כדוגמתו לאורך ההיסטוריה.

כשבני-אדם פועלים בנחישות כדי לשפר את חייהם במסגרת קפיטליזם, התוצאה היא הצלחה, שגשוג וקדמה.

המסתורין היחיד הוא מדוע זוכים אנשי העסקים לכה מעט כבוד עבור הישגיהם המופלאים - ואף לא לקמצוץ של אשראי מוסרי.

המאמר פורסם במקור בכתב העת Forbes והוא תורגם ומפורסם בעברית באישור הכותבים. תודה לבועז ארד על העריכה.  

קפיטליזם: לא מה שחשבת

 טור אורח מאת יעל ארבל

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מאוהבת ברעיון הסוציאליסטי. היום אני יודעת שהייתי מאוהבת בחלום כוזב. גדלתי בצופים, וכבר כילדה למדתי לדאוג לצרכיו של החלש ואחד מחלומותיי הכמוסים ביותר כילדה היה לגור בקיבוץ. כאשר התחלתי להתבגר, חלום הקיבוץ הפך לחלום של קומונה. דמיינתי חבורה של אנשים הומאניסטיים, אשר נלחמים נגד האי שוויון שקיים בעולם ובכך מוכיחים את טוּב ליבם בעולם רווי מצוקה וקושי. 

לאחר שאבי נפטר, כאשר הייתי בת 17 וחצי, התחלתי לשאול את עצמי שאלות רבות על החיים כמו גם על דבר קיומו של אלוהים. וכך אחרי חקירות רבות, מסעות רוחניים והליכה בדרך חתחתים לא פשוטה הגעתי למסקנות רבות בחיי, כאשר אחת מהן ברורה – אין אלוהים!. חשבתי שאם הצלחתי לנגוע בנושא הכי רגיש עלי אדמות, להעלות ספקות ולשאול שאלות קשות אז בטח כבר הפכתי כל אבן של נוחות או עדריות בחיי ושאני מסתכלת למציאות בעיניים ולא משלה את עצמי בדבר.

כאשר פגשתי את בן זוגי הבנתי שיש אבן אחת שלא נגעתי בה כל חיי, אבן שעם הזמן העדר הספק הפך אותה לסלע מוצק ויציב אשר כמעט ולא ניתן לחצוב בו. התחלתי להקשיב לו ולפתוח את ליבי למסר אחר. זה היה קשה ביותר. הרי אני מאמינה בטוּב ליבי ובאהבה שלי לאדם והסוציאליזם הווה לטעמי גושפנקא לזהות זו. הסתכלתי על בן זוגי יום ולילה, לא היה לי ספק לרגע בטוּב לבו וברגישות שלו לאחר, ויחד עם זאת הוא נשא את מסר "הקפיטליזם החזירי". איך זה יכול להיות? איך שני הדברים יכולים להתקיים יחדיו?

אחרי כשלוש שנים אני יכולה להגיד בפה מלא שזנחתי את הגישה הסוציאליסטית והתחלתי להבין ולתמוך במסר הקפיטליסטי. כן, כן הצטרפתי לאותו הזרם אשר מיוחסים לו בישראל הגדרות קשות כמו נהנתנות (רחמנא לצלן) או חזירוּת (למרות שחזירים הם יצורים מקסימים בעיניי, וזו עוד דוגמא לדמוניזציה שמגיעה מהדת ומעוורת את שיקול דעתנו). היום אני מבינה שהסוציאליזם חוטא ביהירות. אדם לא צריך צדקה, אדם צריך שיסתכלו עליו באמונה כי הוא יכול להצליח. 

על מנת לחדד את דבריי אתן דוגמא מעניינת שנתקלתי בה באמצעות כתבה בטלוויזיה. כולכם מכירים את סולן להקת U2  - בונו – כאקטיביסט באפריקה וכאדם אשר מנסה לעזור לתושבי היבשת ליצור לעצמם חיים טובים יותר. נכון שהדבר הראשון שעולה בראשכם כאשר אדם עושה פעילות הומאניסטית כזוּ היא התחושה שהוא בטח סוציאליסט? אז נכון, יש לי תחושה שהוא אכן מגדיר את עצמו ככזה, אך הדוגמא הבאה ממחישה כי הוא עושה זאת באמצעות כלים קפיטליסטיים למהדרין. 

מזכ"ל האו"ם טען לפני כמה שנים כי "מה שנחוץ לאפריקה אינו צדקה אלא השקעות ושותפות." בונו לקח אמירה זו בשתי ידיים והחליט לעשות מעשה. על פי גישתו של בונו אפריקה אינה יבשת ענייה אלא יבשת אשר מציעה עושר רב אך בעיקר אנשים, כמוני וכמוך, אשר לא זקוקים ל"שוויון בנטל" או לצדקה, אלא ליצירת עסקים, לעשייה קפיטליסטית נרחבת אשר תוציא את אפריקה מהבוץ הכלכלי בו היא נתונה שנים רבות.

בונו השכיל ויצר שותפות נפלאה עם מותג האופנה "דיזל" ואלה יצרו מותג חדש של בגדים המיוצרים באפריקה הנקרא: Edun. תעשיית האופנה החדשה מקדמת פעילות מסחרית ביבשת הענייה, והמסחר עצמו מתחיל לייצר שם תהליך קפיטליסטי בריא אשר יהווה חלק מתהליך ההנעה של היבשת לקראת שגשוג ופריחה. 

כן... זה נוגד את כל מה שאי-פעם האמנתי בו. כסף לא משחית את לב האדם, כסף עוזר לנו להתפתח ולסייע לאחר לא ממקום של רחמים ויהירות אלא ממקום שמאמין שגם לאפריקאי העני יש את היכולת ליצור לעצמו חיים טובים יותר. לפעול בדרך הזוּ מוציאה אותי מהעמדה היהירה שאומרת "אני אעזור לך, אני יודעת איך" למקום של הסתכלות בגובה העיניים של "בוא נעשה את זה יחדיו, בוא נעשה עסקים ביחד". 

המקרה של בונו ואיל האופנה רנצו רוסו מוכיחה כי יוזמה עצמאית של אנשים בעלי רצון ויכולת, ללא הסתמכות על ממשלות ומשאביהן המוגבלים, יוצרת תשובות ממשיות לבעיות הרות גורל. אנשים אלה החליטו להשתמש בכספם, ביצירתיות שלהם וברצונם הטוב על מנת לעזור לאחר. הם החליטו לעזור ל"חלש" באמצעות בנייה חכמה הנישאת על כנפי פיית הקפיטליזם אשר תצמיח עשייה והבנה כי יציאה מן העוני אינה עוברת דרך מתן תרומות הנזרקות ממגדל השן הגבוה אלא להיפך, באמצעות שיתוף פעולה כלכלי בו אנו לא חוטאים בפני אחינו שגורלם לא שפר עמם, אלא באים ויוצרים יחדיו פתרון משותף שיצמיח אותם (ואותנו) בעזרתו הנדיבה של הכסף, שהוא – בניגוד למה שלימדו אתכם – שורש כל הטוב. לא בכדי הבינה איין ראנד עוד לפני שנים רבות כי "הכסף הוא מדד הערכים של מעלות המוסר בחברה".

אז...כן, קוראים לי יעל ואני חושבת שכסף הוא דבר נפלא!

הקידמה הזאת תחסל אותנו סופית

תמיד ידעתי שקידמה ופיתוח יביאו עמם רק צרות וסבל.

קחו לדוגמה את הקניון הגדול בבאר שבע שעומד להיפתח בקרוב. נכון, הקניון יגביר את התחרותיות במסחר ויתרום לחיי הפנאי והנוחות של תושבי מטרופולין באר שבע, אבל, מצד שני, הוא עלול לגרום ל"נזק כלכלי עצום" עבור העסקים הקטנים בעיר! כך לפחות מדווח יניר יגנה ב"הארץ", תחת הכותרת "בעלי העסקים הקטנים בבאר שבע: הקניון החדש יחסל אותנו סופית". יגנה מספר כי "בעלי העסקים הקטנים בעיר ובעיקר אלו הפועלים בעיר העתיקה, טוענים כי מתחם (מסחר) חדש, הנוסף לחמישה שכבר קיימים בעיר, ימוטט את העסקים המקומיים". לא ברור, אגב, מדוע הקניון החדש או החנויות שיפעלו במסגרתו יהיו פחות "מקומיים" מהחנויות שפועלות בעיר העתיקה, אבל ידוע שקניונים הם מפלצות קפיטליסטיות חסרות לב וחנויות "מקומיות" הן נכס קהילתי שיש לשמר אותו על אפם וחמתם של הצרכנים החמדנים שמעיזים לדרוש ערך עבור כספם וזמנם.

הקניון בבאר שבע הוא כמובן רק סימפטום לרעה חולה חמורה ביותר. גם "המכולות השכונתיות" האהובות כל כך שבהן כל פועל היה יכול לקנות לילדו הרך שוקו ולחמנייה נמצאות בסכנת הכחדה בגלל הטייקונים האיומים שמכריחים אזרחים תמימים לפקוד את רשתות השיווק שלהם 7 ימים בשבוע. עוד לפני כשנה רועי צ'יקי ארד דיווח ה"הארץ" בחמלה על מאבקו של "איגוד המכולות והסופרמרקטים" נגד רשתות מזון הכופות תחרות "לא הוגנת" מכיוון שהן פתוחות בשבתות תוך הפרה בוטה של חוק שעות עבודה ומנוחה (לתומי חשבתי שצ'יקי אמור להיות סוג של אנרכיסט מגניב, אבל מסתבר שכשמדובר בחוקים הפוגעים בזכות הקניין הוא דווקא סבור שיש לשמור עליהם בקנאות). אבל אל תחשבו שמובילי המאבק באויביי העם כגון AM PM הם נגד הקידמה -  זה אנחנו שלא מבינים קדמה אמיתית מהי. צ'יקי מצטט את רפרם חדד שמסביר למוגבלים שבינינו "בטעות נהוג לחשוב שמכולות לא מייצגות את הקידמה. השאלה היא מהי איכות חיים. האם איכות חיים היא להשיג חלב בשלוש בבוקר או לפרנס את השכנים?".  בואו פשוט נסכם שאיכות חיים היא מה שאינטלקטואלים הומאניים כמוכם אומרים, צ'יקי וחדד.    

גם בענף המסעדנות באילת המצב קשה. אהובה זייד, מנכ"ל העמותה לקידום המסעדות באילת, כתבה לפני כמה חודשים לראש העירייה כי מלונות המציעים ארוחות פוגעים קשות במסעדות ובבתי הקפה בעיר, וגרמו לסגירת עשרה מהם בשנה האחרונה. זייד מקוננת על שיטת "הכל כלול" של מלונות העיר שגורמת לכך כי "רוב הנופשים באילת לא סועדים או מבלים מחוץ לכותלי המלון". לעזאזל, חייבים לחלץ את הנופשים המסכנים ממלתעות המלונות הדורסניים! על כן העמותה מבקשת מראש העירייה שיפעל להחזרת השיטה לדגם "המוכר ברוב המדינות המתוקנות" – לינה וארוחת בוקר. בכתבה לא מפורטים צעדים קונקרטיים, אבל מוצע בזאת למסעדנים קשיי היום באילת לחבור לאחיהם הסובלים בעיר העתיקה בבאר שבע ובמכולות גוש דן ולטכס עצה יחדיו כיצד ניתן להחזיר את המסחר לשפיות שאנחנו כל כך כמהים אליה: בלי תחרותיות, בלי יצירתיות, בלי פיתוח. רק סטגנציה כללית חמימה ונעימה בחסות ממשלתית. בשם הנאורות כמובן.

אולי כדאי למנהיגי המאבק כנגד הקפיטליזם הדורסני לשאוב רעיונות גם מוסלי מאוץ' (Wesley Mouch), אחד מהדמויות הבולטות ברומן האפוקליפטי "מרד הנפילים" של איין ראנד, המשמש מעין "דיקטאטור כלכלי". בדומה לאחינו המוזכרים לעיל, מאוץ' כועס וזועם על הקידמה ועל חסידיה החצופים: "לעזאזל, הרעיון הוא שאנחנו נצליח להתקיים כפי שאנחנו עכשיו ואיפה שאנחנו עכשיו, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לזוז! ולכן אנחנו חייבים להישאר באותו מקום. אנחנו חייבים להישאר באותו מקום. אנחנו חייבים להכריח את המנוולים האלה להישאר באותו מקום!". כדי להשיג את המטרה הנעלה הזאת מאוץ' מוציא את צו 10-289 שאחד מסעיפיו מורה כי "שום מכשירים, המצאות, מוצרים או טובין מכל סוג שאינם מצויים בשוק כרגע , לא ייוצרו, יומצאו או יימכרו מיום מתן צו זה"... ג'יימס טגרט (אחד מה-crony capitalists בספר, אשר מבססים את הצלחתם על קשרים עם פוליטיקאים וניסיונות להצר את צעדי מתחריהם) משיב על כך "נו, למה לא? למה שהם ירוויחו, אם אנחנו לא? למה שהם יתנשאו עלינו? אם נגזר עלינו להתחסל, בואו נוודא שכולנו נתחסל ביחד. בואו נוודא שלא נשאיר להם שום סיכוי לשרוד!" .

ועל כך כבר נאמר "קפיטליסטים הם האויב הגדול ביותר של הקפיטליזם".