להיות שמנמן חופשי בארצנו

נראה שבעיית ההשמנה בחברה הגיעה למצב של בעיה לאומית – מגיפה של ממש. נכון שההגדרה של 'מגיפה' היא "התפרצות פתאומית של מחלה זיהומית המתפשטת במהירות בקרב האוכלוסייה ופוגעת בחלק גדול ממנה", אבל אל תהיו קטנוניים. ב-Ynet, הארץ, nrg, גלובס, וב-וואלה! מזהירים שמדובר במגיפה, אז אם עוד לא נכנסתם לפאניקה קחו את עצמכם בידיים ותרשמו לקורס "שומרי משקל" הקרוב לביתכם. אפילו מבקר המדינה בדו"ח השנתי של 2007 הקדיש פרק שלם להשמנה בישראל. המבקר דאז מיכה לינדרשטראוס (אחד שמבין דבר או שניים בהשמנת-יתר) מתריע בדו"ח כי "ראוי שצמצום ההשמנה ומניעתה יהיו יעד לאומי", זאת מכיוון ש"מחובתה של המדינה לדאוג לבריאות תושביה". בדו"ח מובאים נתוני האימים של משרד הבריאות לפיהם 62 אחוז (!) מהמבוגרים וכחמישית מהילדים סובלים מעודף משקל או מהשמנת יתר. המבקר, כהרגלו, נוזף בכל מה שזז על ההפקרות וההזנחה של הנושא וקורא ל"פעילות סדורה ושיטתית למניעת השמנה הנעשית על-פי תכנית אסטרטגית מפורטת בת ביצוע". לא רק שהשמנה היא "מחלה כרונית מסכנת חיים", היא גם "גורמת למשק נזק כספי ניכר, בכללו נזק כספי מאבדן תפוקה בשוק העבודה בשל היעדרויות עובדים, מפגיעה באיכות החיים ומהוצאות של דיאטות למיניהן ועל טיפול בבעיות נפשיות הנגרמות מהשמנה".

לאחר ההלם הראשוני מקריאת הדו"ח, הקורא הסביר עלול לשאול את עצמו איך פגיעה באיכות החיים והוצאות על דיאטות ופסיכולוגים גורמות דווקא ל"משק" נזק כספי ניכר, שהרי מדובר בהוצאות כספיות שהשמנים עצמם נושאים בהן. אבל אל תטריחו את עצמכם בכך, שהרי מדובר בהערכות משרד הבריאות האובייקטיבי שאין לא כמובן שום אינטרס ללבות את ההיסטריה סביב הנושא ובכך להצדיק משרות ותקציבים מנופחים שיוקדשו לשמירה על "בריאות הציבור". כך או כך, המחוקקים הנמרצים לא אכזבו ומיהרו להגיש הצעות חוק למען "אורח חיים בריא" ומאבק בהשמנת היתר, גם אם פירוש הדבר הצרת חירויות האזרח והתערבות בוטה באורחות חייו ובאוטונומיה שלו לקבל החלטות בדבר סגנון חייו. קחו למשל את הצעת החוק של ח"כ ד"ר רחל אדטו, לפיה מפעלים וחברות יחויבו למנות רכז בריאות אשר "יהיה אחראי להטמעת אורח חיים בריא בחברה או במפעל....כחלק מתוקף אחריותו יפקח הרכז וייקח חלק בקבלת ההחלטות בנוגע למזון הנמכר והמוגש במקום העבודה וכן על פעילות גופנית במקום העבודה". עוד מסמיכה הצעת החוק את שר התמ"ת להגביל "מכירת מזונות לא בריאים", את שר התקשורת להגביל "פרסום מזונות לא בריאים", ואת שר החינוך לקבוע הוראות בדבר "הסדרת סביבה בריאה במוסדות חינוך". הצעת חוק אחרת של הח"כית הנמרצת מבטיחה להביא "למיגור תופעת ההשמנה בקרב בני נוער", זאת על ידי מעקב, פיקוח ואיתור השמנה בקרב תלמידים בבתי ספר. ייתכן שחלקכם סבור שמדובר באחריותם של ההורים לדאוג לבריאותם של ילדיהם ולחנכם בדבר אורח החיים הרצוי, אבל – במגיפה כמו במגיפה – כל האמצעים כשרים ולא לוקחים שבויים.

בשלב זה ייתכן שהקורא הסביר יציע להסתפק ביידוע האזרחים בדבר סכנותיה של ה"מגיפה" האיומה, אבל, כפי שטוענת ח"כ אדטו הבלתי נלאית "הבעיה המרכזית היא שהציבור שומע את הנתונים, אך לא מפנים את הסכנה המיידית שבהם". בהינתן ציבור כה טיפש ועיוור לסכנה, אין ברירה אלא להצילו מידי עצמו וח"כ אדטו מציעה כי תוגבל המכירה של מוצרים לא בריאים, רשויות מקומיות יחויבו להקים מתחמי כושר ללא תשלום, תיאסר מכירה של ממתקים בבתי ספר, מסעדות תחויבנה להציג פירוט קלורי של המנות המוצעות, ומוצרי הבריאות יוזלו משמעותית. ח"כ אדטו לא לבד, כמובן. לאחרונה ח"כ דני דנון הבטיח כי בקרוב ילך בעקבותיו של ראש עריית ניו-יורק מייקל בלומברג ויגיש הצעת חוק שתאסור מכירה של משקאות ממותקים בכוסות ענק (שתכולתן עולה על 450 מ"ל) במסעדות, מזנונים, בבתי קולנוע, דוכנים ועוד. דנון מבטיח בצניעות אופיינית כי "החוק יהווה נשק שובר שוויון במלחמה בהשמנת היתר" וכי הוא "יציל חיי אדם". דנון לא הסביר, בינתיים, מה הטעם בהצעה כאשר עדיין יהיה אפשר, לדוגמה, לקנות שתי כוסות או יותר של משקה ממותק בגודל בינוני, אבל אין לו ספק שהחוק "ישפר את איכות החיים של מאות אלפים בישראל". החוק, אגב, לא יציל בפועל אפילו נשמה שמנמנה אחת, אבל הוא כן יפגע באופן ברור בכיס של משפחות מעוטות-הכנסה שנוהגות לרכוש כוסות משקה ענק ולחלוק. בלומברג, אגב, מבקש גם (ללא הצלחה בינתיים) למנוע מנתמכי-סעד לרכוש משקאות ממותקים. ח"כ דנון – מאחוריך.

גם אם השתכנענו מדו"ח מבקר המדינה וממחוקקי הכנסת שתפקיד המדינה הוא אכן לדאוג לבריאות אזרחיה, גם במחיר של הגבלת חירותם האישית, עדיין נותרה השאלה: האם ההשמנה היא אכן משבר עולמי שמחייב פעולות דראסטיות למלחמה בה? התשובה היא, כמו בהרבה מקרים אחרים של "פאניקה מוסרית", שמדובר ברוב מהומה על מעט מאוד מאומה. העיתונאי ג'ייקוב סולום (Jacob Sullum) מהמגזין האמריקאי Reason מסקר כבר שנים רבות את "המלחמה בהשמנה" בארה"ב ומסכם כי לרוב מדובר בבעיה בריאותית פיקטיבית שאין לציבור הרחב סיבה מיוחדת לדאוג מפניה. מניתוחי-על שנערכו על ידי חוקרים ומדענים בולטים עולה כי להוציא מקרים של אנשים בעלי BMI (מדד מסת גוף) של 40 ומעלה (שמוגדר "השמנה דרגה 3"), יש מעט מאוד תמיכה אמפירית לקשר סיבתי בין עודף משקל לבעיות בריאותיות. זאת בעוד שעל פי ארגוני הבריאות השונים במערב, BMI של 25 ומעלה מוגדר כ"עודף משקל" ו-BMI של 30 ומעלה כ-"השמנת יתר" (Obese). המתאם הכללי בין השמנה למחלות שונות מוסבר בקורלציה שבין השמנה לבין תזונה לקויה ואי-פעילות גופנית, גורמים שבאופן עצמאי מעלים את הסיכון ללחץ דם גבוה, סכרת, סרטן ומחלות לב. הבעיה נעוצה בהרגלים הללו, אשר שכיחים יותר בקרב אנשים שמנים אך רווחים גם בקרב אנשים רזים רבים. במילים אחרות: אדם שמן שפעיל גופנית באופן מתון וניזון מאוכל בריא יהיה בריא בהרבה מאדם רזה אך פדלאה עצלנית. מקורם של סיכונים בריאותיים רבים שמקבלים מעט כיסוי תקשורתי ותשומת לב מחוקרי השמנה טמון דווקא בדיאטות "יו-יו" (דיאטות תכופות שכוללות עליות וירידות מחזורית במשקל), תופעות לוואי של תרופות להפחתה במשקל, וניתוחים כירורגים מסובכים ומסוכנים. גורם חמור נוסף שבדרך כלל לא נלקח בחשבון ב"מלחמה בהשמנה" הוא העישון, אשר מהווה אסטרטגיה נפוצה להפחתה ולשמירה על המשקל.

ישנן מספר סברות מדוע "המלחמה בהשמנה" מנופחת מעבר לכל פרופורציה, למרות הקשר הסיבתי החלש שנמצא בין השמנה לחולי ומוות. כמובן - לחוקרים, פקידי בריאות ממשלתיים, מומחים לבריאות הציבור, דיאטנים, וחברות התרופות יש אינטרס ברור בשמירה על ה"פאניקה המוסרית" סביב "מגיפת ההשמנה", ובכך להצדיק את קיומם. אריק אוליבר, פרופסור למדעי המדינה מאוניברסיטת שיקגו, ומבקר חריף של היסטריית ההשמנה בארה"ב, מסביר כי "האסטרטגיות הטיפוסיות שננקטות על ידי אלה שיש להם מה להרוויח מהמלחמה כנגד ההשמנה הן להעניק משקל-יתר למקרי קיצון, להתעלם מממצאים סותרים, ולהמליץ על 'פתרונות' אשר למעשה מחריפות את הבעיה שהן נועדו לפתור" (כמו דיאטות תכופות). סברה נוספת נוגעת בתחושות הדחייה התרבותית והחברתית שקיימות סביב עודף משקל בחברה במערבית. תהיה הסיבה אשר תהיה, המסקנה של סולום לקהל הרחב שסובל מ"עודף משקל" היא: אל תטרחו. יש מעט מאוד הוכחות בדבר הקשר בין הורדה במשקל לשיפור המצב הבריאותי, במיוחד כאשר ההורדה במשקל מתבצעת באמצעים שגורמים יותר נזק מתועלת.

אבל גם אם היו הוכחות חותכות וחד-משמעיות להשפעותיה ההרסניות של ההשמנה – האם באמת מדובר בבעיה שדורשת התערבות ממשלתית? אכילת-יתר הינה סיכון שאדם לוקח באופן וולונטרי על עצמו, בניגוד לבעיות ציבוריות אמיתיות כמו זיהום אוויר שכופות סיכונים בריאותיים על אנשים בניגוד לרצונם. אם דיאטה ודפוסי אכילה הן נושאים לגיטימיים להתערבות פוליטית, מזהיר סולום, אז כך גם מספר שעות השינה של האזרחים, הרגלי המין שלהם, והתדירות שבה הם מצחצחים שיניים. פרופ' אוליבר מעריך עוד כי החוקים והתקנות בדבר איסור על פרסום מזונות לא-בריאים, איסור על מכירת משקאות ממותקים בכוסות ענק ועידוד הפעילות הגופנית בקרב האוכלוסייה לא צפויים להביא לשיפור משמעותי ב"מגיפת ההשמנה": "על מנת להביא את האמריקאיים לשנות את דפוסי האכילה והפעילות הגופנית שלהם באמת יהיה צורך ברמה של טוטליטריזם שיגרום אפילו לקים ג'ונג-איל להסמיק".

בהתחשב ברמת החוצפה והפולשנות של החוקים המוצעים על ידי הח"כים אדטו, דנון ואחרים, שיפור ב"מגיפת ההשמנה" אמנם לא צפוי להתרחש, אבל סכנת הטוטליטריזם האזרחי בהחלט חיה וקיימת.