"אפס סובלנות" זה אפס שכל

 המלחמה בעישון הפאסיבי הוכרעה כבר מזמן בניצחון מוחץ לטובת הלא-מעשנים. כיום הסיכוי של אדם ממוצע שאינו מעשן להיפגע מעישון פאסיבי במקומות ציבוריים שואף לאפס, וטוב שכך. ברוב מדינות המערב העישון אסור כיום במגוון רחב של מקומות, כגון משרדי ממשלה, סניפי דואר, כיתות לימוד, תחבורה ציבורית, בתי חולים, שדות תעופה, ועוד ועוד. הבעיה במלחמה (הצודקת ברובה) נגד העישון – כמו במלחמות אחרות – היא הנטייה להמשיך במסע הצלב הרבה אחרי שהבעיה שבשמה הוכרזה המלחמה נפתרה לחלוטין.

האיסור על העישון במקומות ציבוריים לא הספיק לנושאי הדגל נגד העישון. כצפוי, הדרישה לאיסור גורף של עישון חרגה מעבר לגבולות המרחב הציבורי, והחלה עד מהרה להתרחב גם לעסקים פרטיים למהדרין: מסעדות, בתי קפה, קניונים, פאבים, מקומות עבודה... בכולם נרמסה זכות הקניין ברגל גסה והאוטונומיה של בעלי העסקים להחליט על מדיניות עישון עצמאית בקניינם הפרטי נשללה לחלוטין. בניגוד לקשקושים השחוקים של ה"צלבנים" הנלחמים בחורמה במעשנים על כך שמדובר ב-"מקומות ציבוריים"              (public spaces) שיש לכל אדם "הזכות" לבקר בהם ללא חשיפה לעישון – למעשה מדובר בעסקים שמצויים בבעלות פרטית לחלוטין (private property) שכל חטאם הוא שהם מציעים שירות כלשהו לציבור      (public accommodation). הציבור רשאי כמובן להחליט האם לפקוד את אותו העסק, ואם כך – האם לקחת את הסיכון הוולונטרי של חשיפה לעשן סיגריות.

אם בכך היו הצלבנים מסתפקים – ניחא. דומה שהמלחמה כבר הוכרעה ורוב הציבור כבר התרגל להפקעת זכות הקניין ולרמיסת זכויות המעשנים ליהנות מתחביבם המזיק (להם) בשם "בריאות הציבור" ו-"זכות הציבור לנשום אוויר נקי". אבל הצלבנים מיהרו לכבוש את היעד הבא – יישום מדיניות של "אפס סובלנות" (Zero Tolerance) כלפי מעשנים באשר הם ללא כל התחשבות בנסיבות או בשכל הישר.

קחו לדוגמה את האיסור ההולנדי על עישון סיגריות ב"מקומות ציבוריים", שמיושם גם ב-coffee shops הפופולאריים. למרות שמותר לעשן מריחואנה במקומות אלה – טבק אסור. ומה לגבי סטלנים שמעוניינים לערבב את המריחואנה עם טבק סיגריות ולגלגל להם צינגלה נאה? צפוי להם קנס נאה מטעם משטרת הולנד, כפי שאכן קרה לבחור בן-27 ש"העז" להפר את מדיניות ה"אפס סובלנות" של הצלבנים המקומיים.

צונאמי האנטי-עישון משגשג גם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. יותר מ-700 קמפוסים בארה"ב כבר הכריזו על "קמפוס ללא עישון" – לא רק במשרדים ובכיתות הלימוד, אלא גם בכל השטחים הפתוחים בקמפוס, כולל ביטולן של פינות העישון למיניהן. במחוז מונטגומרי שבמרילנד חוקקה תקנה שמאפשרת לקנוס אנשים שיעשנו בביתם הפרטי, במידה ושכניהם יתלוננו שהעשן "זולג" החוצה. לתקנה אין מדד אובייקטיבי לקבוע מהי חריגה אסורה של עשן סיגריות – די בתלונת השכנים כדי לקנוס את המעשן הביתי בסכום של עד 750$.

יציאה מכל פרופורציה במלחמה בעישון (ובמעשנים) נרשמה לאחרונה גם באוסטרליה. חוק ממשלתי חדש קובע כי על חברות הסיגריות להסיר את הלוגו ואת צבעי המותגים מחפיסות הסיגריות. את אריזות הסיגריות יעטרו בקרוב תמונות זוועה גרפיות הממחישות את ההשלכות הבריאותיות של עישון (שיניים מוכתמות, ריאות מחוררות, וכיו"ב), בעוד ששם המותג יצוין בפונט סטנדרטי וקטן בתחתית החפיסה.   

אבל – גאווה ישראלית – מחול השדים הגיע לשיא השבוע במדינת היהודים. בית המשפט העליון קבע כי החוק שאוסר על עישון במקומות ציבוריים חל גם על שחקנים שמגלמים דמות במסגרת הצגה על בימת התיאטרון (!). הסיפור החל בתביעה שהגישה אזרחית פגועה נגד התיאטרון העירוני חיפה, כאשר במסגרת הצגה עישנה השחקנית אורלי זילברשץ סיגריה על הבמה. בחדשות ערוץ 2 דיווחו על הפסיקה בהתרגשות כאילו נמצאה תרופה לסרטן, וציינו בחיוך כי "בהצגה קזבלן של הקאמרי כבר משתמשים בסיגרית אקליפטוס טבעית, מסתבר שהיצירה העברית לא נפגעה באורח אנוש". מה נגיד - עיתונות ביקורתית במיטבה.

מה בסך הכל כבר קרה, אתם שואלים? למי אכפת מכמה חוקים מופרזים, מתקפות על חירות הפרט, והפרת זכויות קניין וחופש היצירה?  צריך להיות לכם מאוד אכפת. כאשר אזרחים מוותרים ביודעין לרשויות על חירויות וזכויות שלא אכפת להם מהן, במוקדם או במאוחר הם צפויים לגלות שזה מאוחר מדי לעצור את הרשויות מלפגוע בחירויות וזכויות שכן חשובות להם. המבחן המוסרי האמיתי שמונח לפתחנו הוא לא ליצור חברה "נטולת סיכונים" או כזו שתוחלת החיים הממוצעת בה הוא 120, אלא להוכיח שאמרתו של דוסטויבסקי כי "קיים דבר אחד בלבד שאדם מעדיף על החירות: זו העבדות" לא חייבת להיות נכונה. 

עולם המחר

אינני נוהג לחזור לנושאים שכבר נדונו בהרחבה בעבר בבלוג זה, אבל לאור טור הטלוויזיה המרושע ונוטף השנאה של אסף וייס בידיעות אחרונות (29.11.12) פשוט אין ברירה.

הטור המדובר דן בסדרה הדוקומנטרית "משקל האומה", אשר משודרת ב"יס דוקו". לא צפיתי בסדרה, אך ניתן להבין כי היא עוסקת במשבר השמנת-היתר שתוקף את ארה"ב, בעיקר בקרב שכבת הגיל הרך. המבקר וייס צפה בסדרה והזדעזע. מצבם הנואש של השמנמנים האמריקאיים הצעירים נגע ללבו כל כך עד שהוא פשוט לא הפסיק ללעוג, לעלוב, ולהריץ דאחקות על חשבונם:

"אמש נראו על המסך הרבה ילדים. וילדים, כידוע, תמיד גונבים את ההצגה. אבל אלו ספציפית גנבו, ככל הנראה את מכונת המילקשייק של מקדונלד'ס"

צחוקים, אה? זו רק ההתחלה. הסטנדאפיסט החובב ממשיך במרץ:

"היו שם טינאייג'רים הלומי פחמימות שמכנסי באגי נראים עליהם כמו סקיני ג'ינס. ילדות קטנות שביום שבו נפרדו מהעגלות הן הפכו בעצמן להיראות כמו אחת כזו. בנים בגיל 7 שמראה גופם מבהיר כי דרושה פה פגישה דחופה עם דיאטנית, ולפני כן גם עם מישהי ממחלקת הלבשה תחתונה בקיי-מארט, כדי שתתאים להם איזושהי חזייה"

מה נגיד ומה נאמר - רואים שמדובר באדם שאכפת לו מהזולת. אבל אל תחשבו שרק מצבם של אמריקאים צעירים ושמנים חורה לוייס, גם השמנתם של ילדי ישראל מדירה שינה מעיניו:

"...גם ילדי ישראל צועדים במרץ לכיוון הזה, לממדים האלה. אני רואה אותם לפעמים שטים אחר הצהריים בירקון על סירות. מחזה שנראה כמו מגשי סופגניות צפים. בנות שמדברות ב'מתאים לי' וקונות מלתחה ב'מתאים לי'. בנים שהפעילות הגופנית המאומצת ביותר שלהם מצטמצמת לכדי הפעלת שרירי האגודלים"

אבל אסף וייס הוא הומניסט שטובת אחיו בארץ ובתפוצות היא נר לרגליו. הוא בסך הכל כואב את "דור הילדים האמריקאי שחייהם עלולים להיות קצרים משל הוריהם...צעירים הסובלים מעודף כולסטרול, לחץ דם גבוה, בעיות בכבד ועוד צרות שנראות כמו התיק הרפואי של סבא שלהם". אסף וייס מודאג ומוטרד ועל כן הוא עולב, לועג ורומס את כבודם של אחרים למען הנעלה שבמטרות – בשם האהבה.

וייס מוסיף ומוחה על התעלמותם לכאורה של נבחרינו מבעיה דחופה זו (כדאי לו אולי להתעדכן בשלל הצעות החוק שכבר הוגשו בנושא - למרבה הצער; ראו בפוסט קודם שפורסם בבלוג זה) וקורא להם להפשיל שרוולים ולטפל בנושא בדחיפות:

"הבחירות בפתח, וכשהם לא מדברים על ביטחון ואיום איראני, מואילים בטובם המועמדים לפטפט קצת על כלכלה. אבל מה לגבי תפקידם המרכזי כאחראים לבריאותינו ולשיפור חיינו?"

ככה זה – בעולם שבו אין כבוד לפרטיות, ל"אישי", ולאוטונומיה של האדם על גופו ונפשו, לא יהססו גם לשלוח ידיים גסות לצלחתם של אחרים ואף לפשפש בשומניהם. בעולם שבו אין מקום ל-"אני", "עצמי" ו"אנוכי" אלא רק ל-"אנחנו" (עיין ערך שלי יחימוביץ') המשקל שלך הוא העניין של כ-ו-ל-ם.

ברוכים הבאים לחזון הצדק החברתי. ברוכים הבאים לעולם המחר.

להיות שמנמן חופשי בארצנו

נראה שבעיית ההשמנה בחברה הגיעה למצב של בעיה לאומית – מגיפה של ממש. נכון שההגדרה של 'מגיפה' היא "התפרצות פתאומית של מחלה זיהומית המתפשטת במהירות בקרב האוכלוסייה ופוגעת בחלק גדול ממנה", אבל אל תהיו קטנוניים. ב-Ynet, הארץ, nrg, גלובס, וב-וואלה! מזהירים שמדובר במגיפה, אז אם עוד לא נכנסתם לפאניקה קחו את עצמכם בידיים ותרשמו לקורס "שומרי משקל" הקרוב לביתכם. אפילו מבקר המדינה בדו"ח השנתי של 2007 הקדיש פרק שלם להשמנה בישראל. המבקר דאז מיכה לינדרשטראוס (אחד שמבין דבר או שניים בהשמנת-יתר) מתריע בדו"ח כי "ראוי שצמצום ההשמנה ומניעתה יהיו יעד לאומי", זאת מכיוון ש"מחובתה של המדינה לדאוג לבריאות תושביה". בדו"ח מובאים נתוני האימים של משרד הבריאות לפיהם 62 אחוז (!) מהמבוגרים וכחמישית מהילדים סובלים מעודף משקל או מהשמנת יתר. המבקר, כהרגלו, נוזף בכל מה שזז על ההפקרות וההזנחה של הנושא וקורא ל"פעילות סדורה ושיטתית למניעת השמנה הנעשית על-פי תכנית אסטרטגית מפורטת בת ביצוע". לא רק שהשמנה היא "מחלה כרונית מסכנת חיים", היא גם "גורמת למשק נזק כספי ניכר, בכללו נזק כספי מאבדן תפוקה בשוק העבודה בשל היעדרויות עובדים, מפגיעה באיכות החיים ומהוצאות של דיאטות למיניהן ועל טיפול בבעיות נפשיות הנגרמות מהשמנה".

לאחר ההלם הראשוני מקריאת הדו"ח, הקורא הסביר עלול לשאול את עצמו איך פגיעה באיכות החיים והוצאות על דיאטות ופסיכולוגים גורמות דווקא ל"משק" נזק כספי ניכר, שהרי מדובר בהוצאות כספיות שהשמנים עצמם נושאים בהן. אבל אל תטריחו את עצמכם בכך, שהרי מדובר בהערכות משרד הבריאות האובייקטיבי שאין לא כמובן שום אינטרס ללבות את ההיסטריה סביב הנושא ובכך להצדיק משרות ותקציבים מנופחים שיוקדשו לשמירה על "בריאות הציבור". כך או כך, המחוקקים הנמרצים לא אכזבו ומיהרו להגיש הצעות חוק למען "אורח חיים בריא" ומאבק בהשמנת היתר, גם אם פירוש הדבר הצרת חירויות האזרח והתערבות בוטה באורחות חייו ובאוטונומיה שלו לקבל החלטות בדבר סגנון חייו. קחו למשל את הצעת החוק של ח"כ ד"ר רחל אדטו, לפיה מפעלים וחברות יחויבו למנות רכז בריאות אשר "יהיה אחראי להטמעת אורח חיים בריא בחברה או במפעל....כחלק מתוקף אחריותו יפקח הרכז וייקח חלק בקבלת ההחלטות בנוגע למזון הנמכר והמוגש במקום העבודה וכן על פעילות גופנית במקום העבודה". עוד מסמיכה הצעת החוק את שר התמ"ת להגביל "מכירת מזונות לא בריאים", את שר התקשורת להגביל "פרסום מזונות לא בריאים", ואת שר החינוך לקבוע הוראות בדבר "הסדרת סביבה בריאה במוסדות חינוך". הצעת חוק אחרת של הח"כית הנמרצת מבטיחה להביא "למיגור תופעת ההשמנה בקרב בני נוער", זאת על ידי מעקב, פיקוח ואיתור השמנה בקרב תלמידים בבתי ספר. ייתכן שחלקכם סבור שמדובר באחריותם של ההורים לדאוג לבריאותם של ילדיהם ולחנכם בדבר אורח החיים הרצוי, אבל – במגיפה כמו במגיפה – כל האמצעים כשרים ולא לוקחים שבויים.

בשלב זה ייתכן שהקורא הסביר יציע להסתפק ביידוע האזרחים בדבר סכנותיה של ה"מגיפה" האיומה, אבל, כפי שטוענת ח"כ אדטו הבלתי נלאית "הבעיה המרכזית היא שהציבור שומע את הנתונים, אך לא מפנים את הסכנה המיידית שבהם". בהינתן ציבור כה טיפש ועיוור לסכנה, אין ברירה אלא להצילו מידי עצמו וח"כ אדטו מציעה כי תוגבל המכירה של מוצרים לא בריאים, רשויות מקומיות יחויבו להקים מתחמי כושר ללא תשלום, תיאסר מכירה של ממתקים בבתי ספר, מסעדות תחויבנה להציג פירוט קלורי של המנות המוצעות, ומוצרי הבריאות יוזלו משמעותית. ח"כ אדטו לא לבד, כמובן. לאחרונה ח"כ דני דנון הבטיח כי בקרוב ילך בעקבותיו של ראש עריית ניו-יורק מייקל בלומברג ויגיש הצעת חוק שתאסור מכירה של משקאות ממותקים בכוסות ענק (שתכולתן עולה על 450 מ"ל) במסעדות, מזנונים, בבתי קולנוע, דוכנים ועוד. דנון מבטיח בצניעות אופיינית כי "החוק יהווה נשק שובר שוויון במלחמה בהשמנת היתר" וכי הוא "יציל חיי אדם". דנון לא הסביר, בינתיים, מה הטעם בהצעה כאשר עדיין יהיה אפשר, לדוגמה, לקנות שתי כוסות או יותר של משקה ממותק בגודל בינוני, אבל אין לו ספק שהחוק "ישפר את איכות החיים של מאות אלפים בישראל". החוק, אגב, לא יציל בפועל אפילו נשמה שמנמנה אחת, אבל הוא כן יפגע באופן ברור בכיס של משפחות מעוטות-הכנסה שנוהגות לרכוש כוסות משקה ענק ולחלוק. בלומברג, אגב, מבקש גם (ללא הצלחה בינתיים) למנוע מנתמכי-סעד לרכוש משקאות ממותקים. ח"כ דנון – מאחוריך.

גם אם השתכנענו מדו"ח מבקר המדינה וממחוקקי הכנסת שתפקיד המדינה הוא אכן לדאוג לבריאות אזרחיה, גם במחיר של הגבלת חירותם האישית, עדיין נותרה השאלה: האם ההשמנה היא אכן משבר עולמי שמחייב פעולות דראסטיות למלחמה בה? התשובה היא, כמו בהרבה מקרים אחרים של "פאניקה מוסרית", שמדובר ברוב מהומה על מעט מאוד מאומה. העיתונאי ג'ייקוב סולום (Jacob Sullum) מהמגזין האמריקאי Reason מסקר כבר שנים רבות את "המלחמה בהשמנה" בארה"ב ומסכם כי לרוב מדובר בבעיה בריאותית פיקטיבית שאין לציבור הרחב סיבה מיוחדת לדאוג מפניה. מניתוחי-על שנערכו על ידי חוקרים ומדענים בולטים עולה כי להוציא מקרים של אנשים בעלי BMI (מדד מסת גוף) של 40 ומעלה (שמוגדר "השמנה דרגה 3"), יש מעט מאוד תמיכה אמפירית לקשר סיבתי בין עודף משקל לבעיות בריאותיות. זאת בעוד שעל פי ארגוני הבריאות השונים במערב, BMI של 25 ומעלה מוגדר כ"עודף משקל" ו-BMI של 30 ומעלה כ-"השמנת יתר" (Obese). המתאם הכללי בין השמנה למחלות שונות מוסבר בקורלציה שבין השמנה לבין תזונה לקויה ואי-פעילות גופנית, גורמים שבאופן עצמאי מעלים את הסיכון ללחץ דם גבוה, סכרת, סרטן ומחלות לב. הבעיה נעוצה בהרגלים הללו, אשר שכיחים יותר בקרב אנשים שמנים אך רווחים גם בקרב אנשים רזים רבים. במילים אחרות: אדם שמן שפעיל גופנית באופן מתון וניזון מאוכל בריא יהיה בריא בהרבה מאדם רזה אך פדלאה עצלנית. מקורם של סיכונים בריאותיים רבים שמקבלים מעט כיסוי תקשורתי ותשומת לב מחוקרי השמנה טמון דווקא בדיאטות "יו-יו" (דיאטות תכופות שכוללות עליות וירידות מחזורית במשקל), תופעות לוואי של תרופות להפחתה במשקל, וניתוחים כירורגים מסובכים ומסוכנים. גורם חמור נוסף שבדרך כלל לא נלקח בחשבון ב"מלחמה בהשמנה" הוא העישון, אשר מהווה אסטרטגיה נפוצה להפחתה ולשמירה על המשקל.

ישנן מספר סברות מדוע "המלחמה בהשמנה" מנופחת מעבר לכל פרופורציה, למרות הקשר הסיבתי החלש שנמצא בין השמנה לחולי ומוות. כמובן - לחוקרים, פקידי בריאות ממשלתיים, מומחים לבריאות הציבור, דיאטנים, וחברות התרופות יש אינטרס ברור בשמירה על ה"פאניקה המוסרית" סביב "מגיפת ההשמנה", ובכך להצדיק את קיומם. אריק אוליבר, פרופסור למדעי המדינה מאוניברסיטת שיקגו, ומבקר חריף של היסטריית ההשמנה בארה"ב, מסביר כי "האסטרטגיות הטיפוסיות שננקטות על ידי אלה שיש להם מה להרוויח מהמלחמה כנגד ההשמנה הן להעניק משקל-יתר למקרי קיצון, להתעלם מממצאים סותרים, ולהמליץ על 'פתרונות' אשר למעשה מחריפות את הבעיה שהן נועדו לפתור" (כמו דיאטות תכופות). סברה נוספת נוגעת בתחושות הדחייה התרבותית והחברתית שקיימות סביב עודף משקל בחברה במערבית. תהיה הסיבה אשר תהיה, המסקנה של סולום לקהל הרחב שסובל מ"עודף משקל" היא: אל תטרחו. יש מעט מאוד הוכחות בדבר הקשר בין הורדה במשקל לשיפור המצב הבריאותי, במיוחד כאשר ההורדה במשקל מתבצעת באמצעים שגורמים יותר נזק מתועלת.

אבל גם אם היו הוכחות חותכות וחד-משמעיות להשפעותיה ההרסניות של ההשמנה – האם באמת מדובר בבעיה שדורשת התערבות ממשלתית? אכילת-יתר הינה סיכון שאדם לוקח באופן וולונטרי על עצמו, בניגוד לבעיות ציבוריות אמיתיות כמו זיהום אוויר שכופות סיכונים בריאותיים על אנשים בניגוד לרצונם. אם דיאטה ודפוסי אכילה הן נושאים לגיטימיים להתערבות פוליטית, מזהיר סולום, אז כך גם מספר שעות השינה של האזרחים, הרגלי המין שלהם, והתדירות שבה הם מצחצחים שיניים. פרופ' אוליבר מעריך עוד כי החוקים והתקנות בדבר איסור על פרסום מזונות לא-בריאים, איסור על מכירת משקאות ממותקים בכוסות ענק ועידוד הפעילות הגופנית בקרב האוכלוסייה לא צפויים להביא לשיפור משמעותי ב"מגיפת ההשמנה": "על מנת להביא את האמריקאיים לשנות את דפוסי האכילה והפעילות הגופנית שלהם באמת יהיה צורך ברמה של טוטליטריזם שיגרום אפילו לקים ג'ונג-איל להסמיק".

בהתחשב ברמת החוצפה והפולשנות של החוקים המוצעים על ידי הח"כים אדטו, דנון ואחרים, שיפור ב"מגיפת ההשמנה" אמנם לא צפוי להתרחש, אבל סכנת הטוטליטריזם האזרחי בהחלט חיה וקיימת.    

!Give me Health, or Give me Death

לאחרונה הארץ געשה ורעשה בשל אוזלת ידה הפושעת של מד"א, אשר העזה בחוצפתה לסרב לפנות ולאשפז בכפייה את דורון נשר. זאת אף-על-פי הסימנים הברורים בזירת ההתרחשות כי הנ"ל סובל מאירוע מוחי (!), וכי אלמלא מצב זה אין ספק שמר נשר היה מבין את השלכות סרבנותו על עתידו ועל עתיד משפחתו, והיה מתפנה לניידת מד"א בחדווה ובששון.     

הביקורת, כמובן, נוקבת ומוצדקת, שהרי מהי החירות ללא בריאות ובטיחות אזרחי המדינה? אמנם, אחד מהאבות המייסדים של ארה"ב, פטריק הנרי, ידוע בקריאתו "Give me Liberty, or Give me Death!", אך יודעי דבר טוענים בתוקף כי הנרי צוטט שלא כהלכה, והוא למעשה קרא
"Give me Health, or Give me Death!" או "Give me Safety, or Give me Death!".

בכל אופן – הביקורת צודקת איך איננה מספיקה. אני מציע בזאת, למשל, להורות על טיפול שיניים מיידי בכפייה לכל אזרח אשר סירב לבקר במרפאת שיניים בששת החודשים האחרונים. רבותיי, ידוע כמה בדיקת שיניים תקופתית חשובה להיגיינת הפה, ואין ספק שאם היה יודע אותו אזרח סורר מהן ההשלכות העתידיות של סרבנותו הוא היה רץ בעצמו לרופא השיניים הקרוב למקום מגוריו.

מובן מאליו שיש לאשפז בכפייה עוד כהנה וכהנה אזרחים חצופים שסבורים שבריאותם היא עסקם הפרטי ומעיזים לקבל החלטות עצמאיות בנוגע לגופם ולנפשם. למשל, לאחרונה הועלתה בכנסת הצעת חוק הומאנית מאין כמותה, אשר מציעה לאשפז בכפייה אנורקסיות סרבניות טיפול. הרי ברור שחולי אנורקסיה אינם אדונים לגופם, ולכן יש לאשפזם בכפייה לטובתם הם (או, מדויק יותר - לטובת משפחתם). כפי שציינה יוזמת החוק, ח"כ ד"ר רחל אדטו "בהתנגשות בין קדושת החיים מול זכות האדם לגופו, עומדת קדושת החיים מעל זכות חשובה זו". בדיוק! אבל למה רק אנורקסיות? יש לאשפז בכפייה גם אנשים הסובלים מדיכאון, חרדות, מאניה-דפרסיה, רק מאניה או רק דפרסיה, ואינם מקבלים טיפול בגלל עקשנותם הלא-רציונאלית. ומה לגבי חולי סרטן אשר מסרבים לטיפולים כימותרפיים מאריכי חיים? אין ספק שכל אלה ואחרים – אשר בבירור אינם במצב נפשי וגופני לקבל החלטות אוטונומיות– ינשקו את ידיה של ח"כ אדטו ביום מן הימים לכשייוודע להם איך אמנם שללו את חירותם אבל הצילו את חייהם.

זאת ועוד, יש לאסור בחוק על עישון סיגריות, שתיית אלכוהול, טיפוס הרים, באנג'י, שתיית משקאות מוגזים, נסיעה לטורקיה בחגים, אכילת ג'אנק פוד, טרקים למאצ'ו-פיצ'ו, אי-השלמת תעודת בגרות, צפייה מוגזמת בטלוויזיה, מגורים באילת, ועוד ועוד. אין ספק שכל העוסקים בפעילויות מסוכנות אלו אינם מודעים לחומרת מעשיהם ולהשלכותיהם הצפויות, ועל כן יש להצילם מידי עצמם. שהרי – מהי מטרת המדינה אם לא להבטיח את בריאותינו ושלומנו?