הקומוניסט הטוב

מעטים הפוליטיקאים שזוכים לגיבוי ציבורי וכיסוי תקשורתי כל כך מפרגן כח"כ דב חנין. דומה שדב חנין הקסים רבים מהציבור הישראלי ומהעיתונאים מהרגע שנבחר לכנסת ב-2006. במעוזי השמאל התל-אביבי הנאור התאהבו בו מהרגע הראשון: ח"כ יהודי במפלגה ערבית עם לוק של חנון ודיבורים על מהפכות. "קצת קשה להאמין, אבל בישראל של 2006, יש עדיין חבר כנסת אחד שעושה את הדרך מביתו בתל אביב למשכן הכנסת בירושלים באוטובוס של אגד", נפעם גדעון אלון מ"הארץ", העיתון האובייקטיבי שמכריז על חנין כ"בלי ספק אחד הח"כים החרוצים והנמרצים במשכן" (מה שנכון). ארי שביט (כמו רבים אחרים) תמך בחנין וברשימתו "עיר לכולנו" בבחירות לעריית תל-אביב ב-2008 בגילוי אהבה לפוליטיקאי שנדיר לשמוע כמוהו בימינו: "גם חנין וגם 'עיר לכולנו' הם התגלמות אמיתית של פוליטיקה אחרת. לא פוליטיקה של תככים, אלא של ערכים, לא פוליטיקה של דימויים, אלא של מהות, לא פוליטיקה של שחיתות, אלא של ייצוג ושירות". זה לא הכל, כמובן. התנועה לאיכות השלטון העניקה ב-2010 לחנין את אות "אביר איכות השלטון" ב"הוקרה על תרומה חשובה לחיזוק שלטון החוק ואיכות השלטון בישראל".

יש רק אולי בעיה אחת קטנה. דב חנין הוא קומוניסט מוצהר ופעיל "אדום" מנעוריו, ומאז 1990 חבר הנהגת המפלגה הקומוניסטית הישראלית. אז מה, ביג דיל. "נכון", נאנח ארי שביט, "דב חנין הוא קומוניסט...(אבל) גם הוא וגם התנועה שבראשה הוא עומד הם סיבות לגאווה לאומית ולא לרדיפה מקארתיסטית". רוצה לומר – עלינו לשפוט את חנין על פי הצהרותיו ומעשיו ולא על פי השיוך הפוליטי-אידיאולוגי שלו. "לזכותו" של חנין עומדת כנראה גם העובדה שהוא עצמו מודה שהקומוניזם במאה ה-20 "נכשל בגדול" (משפט שהיה נבחר לאנדרסטייטמנט של התקופה המודרנית, אלמלא הודעתו הדרמאטית של גיא מרוז לפני שבוע במעריב כי הוא "יודע שהקומוניזם לא צלח") אבל "השגיאה הגדולה הייתה המחשבה שקומוניזם או סוציאליזם אפשר לעשות בלי דמוקרטיה". כך או כך, חנין עדיין מאמין ברעיון הקומוניסטי של "שינוי עולם ותיקון עולם".

נזכרתי בדב חנין (שיזכה לחיים ארוכים) השבוע כשנתקלתי ב"הספד" שנכתב על הסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמאגו, קומוניסט הדוק ונאמן, שהלך לעולמו לפני כשנתיים. הכתב ג'ף ג'ייקובי מה-Boston Globe פתח את רשימתו בהערכה מבוססת שאם סאראמאגו היה נאצי מוצהר וגאה במשך ארבעת העשורים האחרונים, הוא מעולם לא היה זוכה בפרס נובל לספרות, מו"לים נוצצים מעולם לא היו מפרסמים את ספריו, ועבודותיו לא היו מתורגמות ליותר מ-20 שפות ברחבי העולם.

אבל סאראמאגו לא היה נאצי, הוא היה קומוניסט, חבר במפלגה הקומוניסטית-מרקסיסטית בפורטוגל, אשר העיד על עצמו כי מעולם לא מצא אלטרנטיבה ראויה לקומוניזם. סאראמאגו היה דמות כה נערצת בארצו ובמחוצה לה עד שג'ייקובי מספר שאפילו ראש ממשלת פורטוגל ספד לו באומרו כי סאראמאגו היה אחד מנכסי התרבות הגדולים של פורטוגל. באחד ממודעות האבל שפורסמו לאחר מותו, צוטט סאראמאגו באומרו: "פעם אמרו עליי 'הוא איש טוב אבל קומוניסט'. היום אומרים עליי 'הוא קומוניסט אבל איש טוב'".

ג'ייקובי יוצא בחריפות כנגד השוטים במערב שמשתפכים על זכרו של סאראמאגו: "עצם הרעיון שאנשים טובים יכולים להיות קומוניסטים מסורים הוא גרוטסקי". שתי הקטגוריות (אנשים טובים וקומוניסטים) אינן יכולות לעלות בקנה אחד. סיפרתי לאשתי יעל על המסקנה הזו של ג'ייקובי, והיא בתגובה סיפרה לי על סבה שהיה פעיל קומוניסטי בפולין אי-שם במחצית הראשונה של המאה ה-20. אבל להיות קומוניסט בימים הרחוקים ההם אינו דומה כלל למצב בו אדם כיום הינו קומוניסט מסור, מסביר ג'ייקובי. ניתן היה לסלוח לכמיהה לקומוניזם בעבר בעילה של אידיאליזם או נאיביות. לא עוד. לאור אימת ה"שואה האדומה", אשר זוועותיה האנושיות שנחשפו הינן הגדולות בהיקפן בהיסטוריה  – לא ייתכנו עוד קומוניסטים טובים והגונים. לא עוד. לא לאחר שהמשטרים הקומוניסטים ששלטו בארבע יבשות הולידו יותר טבח וסבל מכל אירוע אחר בהיסטוריה – יותר מ-100 מיליון קורבנות (על פי אומדנים זהירים). לא לאחר שכמעט 2 מיליארד בני אדם חיו במשך עשרות שנים תחת משטרים קומוניסטיים שהמיטו עליהם דיכוי, עוני, ועינויים נפשיים וגופניים. "השואה האדומה" חמורה לא פחות מהשואה שחוללו הנאצים, רק שהיא התחילה מוקדם יותר, ארכה זמן רב יותר, וגבתה מספר קורבנות גדול הרבה יותר. 

       

ג'ייקובי מסיים את מאמרו בהפרכת הטענה הרווחת בקרב המעריצים האדומים במערב לפיה הקומוניזם הוא דוקטרינה מוסרית שנוצלה לרעה בידי משטרים מפלצתיים. ההפך הוא הנכון – הקומוניזם הוא דוקטרינה מפלצתית ש"מתחבאת" מאחורי רטוריקה של צדק ומוסר. טרור וכפיה היו תמיד מאבני היסוד של כל משטר קומוניסטי. כפי שכתב העיתונאי מוטי היינריך באתר "קו ישר": "אין זה מקרה שהניסיון ליישם 'סוציאליזם מוחלט' – שוויון כלכלי וחברתי כפוי, בערך בכ-30 מדינות, הניב תוצאה זהה: אי אפשר לנשל אדם מזכות הקניין, אלא בכוח הזרוע. אי אפשר למנוע בריחה המונית של אזרחים למדינה חופשית יותר, אלא באמצעות גדרות תיל, מגדלי שמירה וחומת ברלין. קשה מאוד 'לחנך מחדש' אזרחים כדי למנוע מחשבות על חופש – אז ליתר ביטחון רוצחים אותם, כך הם בטוח מפסיקים לחשוב" .

סאראמאגו היה אולי סופר מוצלח – אך הוא אינו דוגמה לטוּב. דב חנין הוא אולי חבר כנסת נמרץ וחרוץ, אך גם הוא איננו אדם טוב. כי אין קומוניסטים טובים.    

פנייה מארגון רבני צהר לרגל יום כיפור

חילונים יקרים,

מחקרים מראים כי רוב מכריע של הציבור הישראלי צם ביום כיפור. מאידך, הנוכחות בבתי הכנסת הולכת ויורדת. הסברות לתופעה סותרת זאת הן מגוונות, אבל אנחנו יודעים שבתכל'ס לא בזין שלכם לשבת כמו אהבלים ולהנהן בראש לתפילה שאינכם מבינים תוך התבשמות מניחוחות צחנת הפה של שכנכם לספסל התפילה. על כן, מתוך הבנה למצוקתכם הנפשית ולרפיסות מצבכם הרוחני, "ארגון רבני צהר" מזמין אתכם למניינים במקומות ניטראליים, מתנ"סים, בתי-עם ועוד (חס וחלילה שתתאמצו קצת ותכנסו לבתי-כנסת של ממש...), אשר מאפשרים תחושה נוחה וביתית לקהל החילונים צר האופקים. התפילות מתקיימות בקצב מותאם לקהל המוגבל ולכל תפילה מצורף מנחה אשר ממונה על עצרת התפילה ומעניק הסברים במקומות שונים במהלכה על מנת שאפילו חילונים בוגרי 12 שנות לימוד בביה"ס ממלכתיים יבינו משהו.

התפילה משולבת בהסברים ובקטעי שירה (אולי ככה יכנס לכם משהו לקודקוד) והמארגנים בפרויקט ידאגו לכיפות לנבובי המוח שישכחו (פועל יוצא של שעות של בהייה בסרטי פורנו). המארגנים אפילו ישמחו לעדכן את המתפללים באיזה עמוד נמצאים (!), שהרי מוגזם לצפות מבועלי נידות מצויים להיות מסוגלים לעקוב אחר תפילה בשפת אימם. המטרה היא לפתוח לחילונים צהר (קלטתם את משחק המילים יא נעלולים?!) לאווירה המיוחדת של יום הכיפורים בדרך נגישה יותר לחילונים ובעלי מומים אחרים.

אנחנו ב"צהר" יודעים שאתם סובלים מחוסר-ביטחון קיומי בזהותכם החילונית העלובה, ועל כן אנו מצפים השנה לשיא חדש של מתפללים. כ-50,000 איש יגיעו למניינים הפרושים בנקודות שונות ברחבי הארץ! אכן, יו"ר הארגון הרב דוד סתיו אומר: "השאיפה לחיבור ליהדות הוא משהו שהולך וגובר עם השנים ואנחנו מרגישים את זה בצמתים רבים. מטרתנו היא לתת לכלל עם ישראל תחושת שייכות למסורת" (שהרי ידוע שלחילונים אין תרבות, מסורת, וערכים משל עצמם כלל ועיקר).

גמר חתימה טובה, ואל תשכחו שאנחנו גם מחתנים זוגות (חתונה אורתודוכסית עם מלמולים בארמית, אבל קצת פחות מעיק) ומציעים ברית מילה אלטרנטיבית (עדיין מטילים מום ברך הנולד, אבל מנפיקים קבלות כחוק!).

 

הזכות להפְלוֹת

קול ששון וקול שמחה, קול כלה וקול כלה. נישואים חד-מיניים עדיין לא מוכרים רשמית במדינת היהודים, אבל פסיקות הומאניות ונאורות מטעם בית המשפט בנוגע למעדיפים את בני מינם לא חסרות, ברוך השם.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4280240,00.html

תקציר האירועים:

לפני יומיים כתבה ב-Ynet בישרה כי "זוג לסביות שביקשו לחגוג את נישואיהן באולם אירועים וסורבו עקב נטייתן המינית, יזכו לפיצוי" של 60 אלף שקלים. בנות הזוג הסימפטיות נישאו זו לזו בנישואים אזרחים באנגליה וחפצו לערוך מסיבת חתונה בארץ למשפחותיהן וחבריהן. לאחר שנודע לבעלי אולם האירועים, נוצרים חברי כת 'היהודים המשיחיים', כי מדובר בחתונה של לסביות הם סירבו לערוך את האירוע במקום וביטלו את ההזמנה. בנות הזוג – טל ויעל – חשו מושפלות והגישו תביעה נגד בעלי האולם בגין אפליה וביזוי מחמת נטייה מינית. בעלי האולם מצדם טענו כי אמונתם הדתית גורסת היא הומוסקסואליות היא "תועבה", וכי יש לאפשר להם ליהנות מחופש הדת והאמונה.

כבוד השופטת פיינשטיין פסקה כאמור לטובת התובעות וציינה "ראוי כי ידע כל אדם המקים עסק בישראל, כי עליו לתת שירותים לכול וזאת ללא אפליה מחמת כל הטעמים המנויים בחוק ובתוכם גם נטייה מינית", וכי "שעה שהנתבע פתח שעריו לכל, אין הוא יכול לנסות ולסוגרם בפני מי שלטעמו אינו עומד בפרשנות שהוא מייחס לתנ"ך או לברית החדשה, תוך פגיעה בכבודו וברגשותיו".

עכשיו בואו נדמיין מצב הפוך: טל ויעל הן בעלות אולם האירועים, וכת "היהודים המשיחיים" פונה אליהן בבקשה לקיים במקום כנס שכותרתו "נישואים הומוסקסואליים: סדום ועמורה בחסות המדינה". מה תהיינה תגובתן של טל ויעל?  האם הן תכבדנה בשם הסובלנות את עמדות מארגני הכנס ותאפשרנה את קיום המפגש באולמן? או שמא הן תאמרנה למארגנים "נושא הכנס ודעותיכם ההלכתיות אינם עומדים בקנה אחד עם אורח חיינו. למעשה, אנחנו חושבות שאתם הומופובים חשוכים ואין לנו שוב כוונה לתת במה למה שאנו סבורות מבזה את קהילת הלהט"ב בכלל ואותנו בפרט".

אני מניח שהתגובה של טל ויעל תהיינה קרובה מאוד לאפשרות השנייה. ובצדק. ואז פוסט זה, שהיה נכתב עם אותה כותרת, היה מוקדש לזכותן שלא לקיים באולם אירוע אשר הן סבורות (שוב, בצדק) שמביע בוז ודחייה כלפי אורחות חייהן.  

ותגובתה של כבוד השופטת פיינשטיין במידה וה"יהודים המשיחיים" היו תובעים את בנות הזוג בטענה של אפליה? האם קביעתה כי "ידע כל אדם המקים עסק בישראל, כי עליו לתת שירותים לכול" הייתה עומדת בעינה? אני מקווה ומניח שלא. ואם כן – קהילת הלהט"ב בתמיכת הציבור הנאור בארץ היו עולים על בריקדות במחאה על הפסיקה השערורייתית. אבל מדוע? כיצד ניתן להעניק זכויות לקהילתך אבל למנוע את בדיוק אותן הזכויות מאויביך?

במקרים רבים הוכיחה הקהילה הלהט"בית בעולם כי היא מעוניינת בחירות להפלות אפילו למען מטרות הרבה פחות חשובות. למשל, בסיאטל קבוצת softball של חברים הומואים נתבעה משום שהגבילה את מספר השחקנים הסטרייטים שמשחקים בשירותיה. בבית המשפט ביקשה הקבוצה להפגין סובלנות לרקע ולמטרות הקבוצה, שביניהן שמירה על זהות ואורח חיים הומוסקסואלי. אז מה –                            tolerance for me but not for thee? דרישה לסובלנות חייבת להיות דו-סטרית – הזכות לבחירת אורח חיים שמורה גם לאנשים שדעותיהם משוקצות בעינינו, והאידיאולוגיה של "היהודים המשיחיים" דוחה גם אותי (יש לציין שעמדת הכת בנוגע להומוסקסואליות לא שונה במאומה מעמדתה של אף דת מרכזית אחרת, בניגוד לרוח הכתבה המתחסדת ב-Ynet).  

שורש הבעיה במקרה זה, כמו בהרבה מקרים אחרים, הוא השחיקה הגוברת של זכות הקניין בחברה. למרות היות אולם האירועים עסק בבעלות פרטית, קבעה השופטת כי מדובר ב"עסק ציבורי" ולכן עליו להציע את שירותיו לכל. למעשה, מדובר בבלבול מושגים מצער אשר חדר גם למערכת החוקים ולפסיקות בית המשפט. אולם האירועים איננו "עסק ציבורי", אלא עסק פרטי המציע שירותים לציבור או לחלקו. הוא אינו מהווה "public property" (כמו משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, גנים ציבוריים, בתי ספר ציבוריים, אשר שייכים לכלל הציבור וממונים ממיסיו), אלא "private property" המציע שירותי אירוח. מובן מאליו שאפליה על רק נטייה מינית במוסדות ציבוריים הינה עוולה מוסרית חמורה מכל בחינה – רשויות המדינה חייבים להעניק את שירותיהם לכלל האזרחים. אבל בעסקים פרטיים? הרי בחיינו הפרטיים אנו מפלים כל הזמן – אנו מפלים בני/בנות זוג פוטנציאליים; אנו מפלים כאשר אנו בוחרים חברים ומקורבים; ואנו מפלים כאשר אנו בוחרים קבוצות וארגונים להשתייך אליהם. האם עסק פרט אינו שלוחה של חייו הפרטיים של בעל העסק?

מגמת המשפטיזציה אשר באה לידי ביטוי במקרה זה אינה מבשרת טובות. חירות האדם לעצב את חייו כרצונו – בטח שבכותלי ביתו ועסקיו הפרטיים – הינה ערך שיש לשמרו גם כאשר עמדותיו עושות לנו חשק למרוט את השערות (למי שעוד נשארו). חוץ מזה – שיהיה במזל טוב לטל ויעל לרגל נישואיהן.

  

על דלדולה של רוח האחריות האישית

פרופ' יוסי יונה האגדי מפציע במאמר נוקב ב"הארץ" בו הוא מקונן על "דלדולה של הרוח".

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1820473

טענה מרכזית במאמר היא ש"חברה המושתת על כבוד האדם וחירותו, נדרשת להעניק ליחיד את התנאים המאפשרים לו להגשים את עצמו על פי בחירתו". אין ספק – מילים כדרבנות. אם, למשל, חפצה נפשו של פלוני להגשים ולפרנס את עצמו באמצעות לימודי המזרח הקדום, החברה (?) מחויבת לאפשר לו לעשות כן. איך וכיצד?  נא לא לבלבל לפרופסור את המוח בשאלות פרקטיות, הוא כרגע מגשים את עצמו על פי בחירתו באמצעות כתיבת המאמר הנ"ל.

פרופ' יונה ממשיך ומבכה את "הרוח הרעה המנשבת בשיח הציבורי", אשר סותרת "ערכים נשגבים" כגון "חנוך לנער על פי דרכו", ומביאה לרפורמות אשר "חושפות את העשייה החינוכית לתופעה הנפסדת המכונה אינסטרומנטליזציית יתר'". עוד מציין הפרופסור כי "קשה שלא להשתומם לנוכח זחיחות דעתם של אלה הקוראים לחיזוקה של מגמה זו....הם גם אינם מוטרדים מהפגיעה האנושה של מגמה זו ביכולתו של היחיד להגשים את עצמו באמצעות לימוד שיטתי ומתמשך של נכסי התרבות הללו". תענוג לאוזניים...נכון שאפשר היה לצפות מהפרופסור להיות גם מודאג לפחות קצת מהפגיעה האנושה של גישתו ההומאנית ביכולתו של היחיד להגשים את עצמו באמצעות פרנסה בכבוד, הסתמכות-עצמית, וחוסר תלות במנגנוני רווחה וצדקה, אבל מהם ערכים זניחים אלה לעומת הערך הנשגב של "הגשמה עצמית" – איש איש על פי רצונותיו והזיותיו?

פרופ' יונה מקנח את מאמרו בהתקוממות "נגד אלה האומרים, יואילו בוגרי מדעי החברה והרוח להתמחות בתחומי ידע משתלמים במקום לרטון ולהתמרמר על שכרם הזעום...הם מסרבים להבין שמשכורת הקלון הללו – קלון החרוט על מצחה של החברה – הן פועל יוצא של מערכת תגמולים מעוותת...". מהו הפתרון? הפתרון טמון ביישומם של "שני צעדים משלימים" כאשר הראשון שבהם הוא "יצירתה של מערכת שכר המתגמלת את בוגרי מדעי החברה על בחירתם". כלומר, לא עוד כלכלת השוק האכזרית תקבע את השכר על פי קריטריונים בזויים כמו היצע, ביקוש, ותפוקה. את הג'ונגל הכלכלי תחליף "מערכת שכר" אלטרנטיבית שאותה ינהל ויקבע השלטון העליון בראשותם של אנשי רוח וחברה הומאניים ואציליים כפרופ' יונה, אשר החכמה הרבה שבידם (אשר עולה עשרות מונים על זו של שאר בני התמותה) תקנה להם את הכלים המדויקים לקבוע באופן צודק למי מגיע מה וכמה.   

אז אולי סופסוף יתגשם חזונו העתיק של לנין עליו השלום לפיו "כל החברה כולה תיעשה משרד אחד ובית חרושת אחד שבהם שוויון בעבודה ושוויון בשכר". שווה לחכות.

הצעד השני על פי הפרופסור כולל את "כינונם של שירותי רווחה מתקדמים הנהוגים במדינות מתוקנות, המבטיחים רשת בטחון סוציאלי לכל, ומאפשרת להם להתפתח על פי דרכם מבלי לשלם מחיר כלכלי כבד מדי על בחירתם". החשבון על הגשמתם העצמית של אותן נפשות רגישות והומניסטיות יוגש, כמובן, למשלמי המיסים (אם עוד יוותרו כאלה) אשר טרחו "להתפתח" ללא ציפייה שמישהו אחר ישלם את החשבון במקומם.

שתי הערות לסיום...

1. המאמר של פרופ' יונה היה יכול להיכתב על ידי כל ראש ישיבה ממוצעת: רק תחליפו את המילים "בוגרי מדעי הרוח והחברה" ב"בחורי ישיבות".

2. מרגיזה בעיקר הגישה הדוחה להתייחס לבוגרי מדעי הרוח והחברה (שכבודם במקומם מונח) כנושאי הלפיד הרוחני-אינטלקטואלי שאין בלתו, ולכל שאר המהנדסים, כלכלנים, מנהלים וכו' כפונקציות פיננסיות ריקניות וחלולות. טרם השתכנעתי שהאחרונים, אשר לא התנסו ב"לימוד שיטתי ומתמשך של נכסי התרבות", הם מעניינים, עמוקים או חשובים פחות לתרבות ולחברה מאשר בוגרי מדעי הרוח. 

!Give me Health, or Give me Death

לאחרונה הארץ געשה ורעשה בשל אוזלת ידה הפושעת של מד"א, אשר העזה בחוצפתה לסרב לפנות ולאשפז בכפייה את דורון נשר. זאת אף-על-פי הסימנים הברורים בזירת ההתרחשות כי הנ"ל סובל מאירוע מוחי (!), וכי אלמלא מצב זה אין ספק שמר נשר היה מבין את השלכות סרבנותו על עתידו ועל עתיד משפחתו, והיה מתפנה לניידת מד"א בחדווה ובששון.     

הביקורת, כמובן, נוקבת ומוצדקת, שהרי מהי החירות ללא בריאות ובטיחות אזרחי המדינה? אמנם, אחד מהאבות המייסדים של ארה"ב, פטריק הנרי, ידוע בקריאתו "Give me Liberty, or Give me Death!", אך יודעי דבר טוענים בתוקף כי הנרי צוטט שלא כהלכה, והוא למעשה קרא
"Give me Health, or Give me Death!" או "Give me Safety, or Give me Death!".

בכל אופן – הביקורת צודקת איך איננה מספיקה. אני מציע בזאת, למשל, להורות על טיפול שיניים מיידי בכפייה לכל אזרח אשר סירב לבקר במרפאת שיניים בששת החודשים האחרונים. רבותיי, ידוע כמה בדיקת שיניים תקופתית חשובה להיגיינת הפה, ואין ספק שאם היה יודע אותו אזרח סורר מהן ההשלכות העתידיות של סרבנותו הוא היה רץ בעצמו לרופא השיניים הקרוב למקום מגוריו.

מובן מאליו שיש לאשפז בכפייה עוד כהנה וכהנה אזרחים חצופים שסבורים שבריאותם היא עסקם הפרטי ומעיזים לקבל החלטות עצמאיות בנוגע לגופם ולנפשם. למשל, לאחרונה הועלתה בכנסת הצעת חוק הומאנית מאין כמותה, אשר מציעה לאשפז בכפייה אנורקסיות סרבניות טיפול. הרי ברור שחולי אנורקסיה אינם אדונים לגופם, ולכן יש לאשפזם בכפייה לטובתם הם (או, מדויק יותר - לטובת משפחתם). כפי שציינה יוזמת החוק, ח"כ ד"ר רחל אדטו "בהתנגשות בין קדושת החיים מול זכות האדם לגופו, עומדת קדושת החיים מעל זכות חשובה זו". בדיוק! אבל למה רק אנורקסיות? יש לאשפז בכפייה גם אנשים הסובלים מדיכאון, חרדות, מאניה-דפרסיה, רק מאניה או רק דפרסיה, ואינם מקבלים טיפול בגלל עקשנותם הלא-רציונאלית. ומה לגבי חולי סרטן אשר מסרבים לטיפולים כימותרפיים מאריכי חיים? אין ספק שכל אלה ואחרים – אשר בבירור אינם במצב נפשי וגופני לקבל החלטות אוטונומיות– ינשקו את ידיה של ח"כ אדטו ביום מן הימים לכשייוודע להם איך אמנם שללו את חירותם אבל הצילו את חייהם.

זאת ועוד, יש לאסור בחוק על עישון סיגריות, שתיית אלכוהול, טיפוס הרים, באנג'י, שתיית משקאות מוגזים, נסיעה לטורקיה בחגים, אכילת ג'אנק פוד, טרקים למאצ'ו-פיצ'ו, אי-השלמת תעודת בגרות, צפייה מוגזמת בטלוויזיה, מגורים באילת, ועוד ועוד. אין ספק שכל העוסקים בפעילויות מסוכנות אלו אינם מודעים לחומרת מעשיהם ולהשלכותיהם הצפויות, ועל כן יש להצילם מידי עצמם. שהרי – מהי מטרת המדינה אם לא להבטיח את בריאותינו ושלומנו?