"אפס סובלנות" זה אפס שכל

 המלחמה בעישון הפאסיבי הוכרעה כבר מזמן בניצחון מוחץ לטובת הלא-מעשנים. כיום הסיכוי של אדם ממוצע שאינו מעשן להיפגע מעישון פאסיבי במקומות ציבוריים שואף לאפס, וטוב שכך. ברוב מדינות המערב העישון אסור כיום במגוון רחב של מקומות, כגון משרדי ממשלה, סניפי דואר, כיתות לימוד, תחבורה ציבורית, בתי חולים, שדות תעופה, ועוד ועוד. הבעיה במלחמה (הצודקת ברובה) נגד העישון – כמו במלחמות אחרות – היא הנטייה להמשיך במסע הצלב הרבה אחרי שהבעיה שבשמה הוכרזה המלחמה נפתרה לחלוטין.

האיסור על העישון במקומות ציבוריים לא הספיק לנושאי הדגל נגד העישון. כצפוי, הדרישה לאיסור גורף של עישון חרגה מעבר לגבולות המרחב הציבורי, והחלה עד מהרה להתרחב גם לעסקים פרטיים למהדרין: מסעדות, בתי קפה, קניונים, פאבים, מקומות עבודה... בכולם נרמסה זכות הקניין ברגל גסה והאוטונומיה של בעלי העסקים להחליט על מדיניות עישון עצמאית בקניינם הפרטי נשללה לחלוטין. בניגוד לקשקושים השחוקים של ה"צלבנים" הנלחמים בחורמה במעשנים על כך שמדובר ב-"מקומות ציבוריים"              (public spaces) שיש לכל אדם "הזכות" לבקר בהם ללא חשיפה לעישון – למעשה מדובר בעסקים שמצויים בבעלות פרטית לחלוטין (private property) שכל חטאם הוא שהם מציעים שירות כלשהו לציבור      (public accommodation). הציבור רשאי כמובן להחליט האם לפקוד את אותו העסק, ואם כך – האם לקחת את הסיכון הוולונטרי של חשיפה לעשן סיגריות.

אם בכך היו הצלבנים מסתפקים – ניחא. דומה שהמלחמה כבר הוכרעה ורוב הציבור כבר התרגל להפקעת זכות הקניין ולרמיסת זכויות המעשנים ליהנות מתחביבם המזיק (להם) בשם "בריאות הציבור" ו-"זכות הציבור לנשום אוויר נקי". אבל הצלבנים מיהרו לכבוש את היעד הבא – יישום מדיניות של "אפס סובלנות" (Zero Tolerance) כלפי מעשנים באשר הם ללא כל התחשבות בנסיבות או בשכל הישר.

קחו לדוגמה את האיסור ההולנדי על עישון סיגריות ב"מקומות ציבוריים", שמיושם גם ב-coffee shops הפופולאריים. למרות שמותר לעשן מריחואנה במקומות אלה – טבק אסור. ומה לגבי סטלנים שמעוניינים לערבב את המריחואנה עם טבק סיגריות ולגלגל להם צינגלה נאה? צפוי להם קנס נאה מטעם משטרת הולנד, כפי שאכן קרה לבחור בן-27 ש"העז" להפר את מדיניות ה"אפס סובלנות" של הצלבנים המקומיים.

צונאמי האנטי-עישון משגשג גם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. יותר מ-700 קמפוסים בארה"ב כבר הכריזו על "קמפוס ללא עישון" – לא רק במשרדים ובכיתות הלימוד, אלא גם בכל השטחים הפתוחים בקמפוס, כולל ביטולן של פינות העישון למיניהן. במחוז מונטגומרי שבמרילנד חוקקה תקנה שמאפשרת לקנוס אנשים שיעשנו בביתם הפרטי, במידה ושכניהם יתלוננו שהעשן "זולג" החוצה. לתקנה אין מדד אובייקטיבי לקבוע מהי חריגה אסורה של עשן סיגריות – די בתלונת השכנים כדי לקנוס את המעשן הביתי בסכום של עד 750$.

יציאה מכל פרופורציה במלחמה בעישון (ובמעשנים) נרשמה לאחרונה גם באוסטרליה. חוק ממשלתי חדש קובע כי על חברות הסיגריות להסיר את הלוגו ואת צבעי המותגים מחפיסות הסיגריות. את אריזות הסיגריות יעטרו בקרוב תמונות זוועה גרפיות הממחישות את ההשלכות הבריאותיות של עישון (שיניים מוכתמות, ריאות מחוררות, וכיו"ב), בעוד ששם המותג יצוין בפונט סטנדרטי וקטן בתחתית החפיסה.   

אבל – גאווה ישראלית – מחול השדים הגיע לשיא השבוע במדינת היהודים. בית המשפט העליון קבע כי החוק שאוסר על עישון במקומות ציבוריים חל גם על שחקנים שמגלמים דמות במסגרת הצגה על בימת התיאטרון (!). הסיפור החל בתביעה שהגישה אזרחית פגועה נגד התיאטרון העירוני חיפה, כאשר במסגרת הצגה עישנה השחקנית אורלי זילברשץ סיגריה על הבמה. בחדשות ערוץ 2 דיווחו על הפסיקה בהתרגשות כאילו נמצאה תרופה לסרטן, וציינו בחיוך כי "בהצגה קזבלן של הקאמרי כבר משתמשים בסיגרית אקליפטוס טבעית, מסתבר שהיצירה העברית לא נפגעה באורח אנוש". מה נגיד - עיתונות ביקורתית במיטבה.

מה בסך הכל כבר קרה, אתם שואלים? למי אכפת מכמה חוקים מופרזים, מתקפות על חירות הפרט, והפרת זכויות קניין וחופש היצירה?  צריך להיות לכם מאוד אכפת. כאשר אזרחים מוותרים ביודעין לרשויות על חירויות וזכויות שלא אכפת להם מהן, במוקדם או במאוחר הם צפויים לגלות שזה מאוחר מדי לעצור את הרשויות מלפגוע בחירויות וזכויות שכן חשובות להם. המבחן המוסרי האמיתי שמונח לפתחנו הוא לא ליצור חברה "נטולת סיכונים" או כזו שתוחלת החיים הממוצעת בה הוא 120, אלא להוכיח שאמרתו של דוסטויבסקי כי "קיים דבר אחד בלבד שאדם מעדיף על החירות: זו העבדות" לא חייבת להיות נכונה. 

עולם המחר

אינני נוהג לחזור לנושאים שכבר נדונו בהרחבה בעבר בבלוג זה, אבל לאור טור הטלוויזיה המרושע ונוטף השנאה של אסף וייס בידיעות אחרונות (29.11.12) פשוט אין ברירה.

הטור המדובר דן בסדרה הדוקומנטרית "משקל האומה", אשר משודרת ב"יס דוקו". לא צפיתי בסדרה, אך ניתן להבין כי היא עוסקת במשבר השמנת-היתר שתוקף את ארה"ב, בעיקר בקרב שכבת הגיל הרך. המבקר וייס צפה בסדרה והזדעזע. מצבם הנואש של השמנמנים האמריקאיים הצעירים נגע ללבו כל כך עד שהוא פשוט לא הפסיק ללעוג, לעלוב, ולהריץ דאחקות על חשבונם:

"אמש נראו על המסך הרבה ילדים. וילדים, כידוע, תמיד גונבים את ההצגה. אבל אלו ספציפית גנבו, ככל הנראה את מכונת המילקשייק של מקדונלד'ס"

צחוקים, אה? זו רק ההתחלה. הסטנדאפיסט החובב ממשיך במרץ:

"היו שם טינאייג'רים הלומי פחמימות שמכנסי באגי נראים עליהם כמו סקיני ג'ינס. ילדות קטנות שביום שבו נפרדו מהעגלות הן הפכו בעצמן להיראות כמו אחת כזו. בנים בגיל 7 שמראה גופם מבהיר כי דרושה פה פגישה דחופה עם דיאטנית, ולפני כן גם עם מישהי ממחלקת הלבשה תחתונה בקיי-מארט, כדי שתתאים להם איזושהי חזייה"

מה נגיד ומה נאמר - רואים שמדובר באדם שאכפת לו מהזולת. אבל אל תחשבו שרק מצבם של אמריקאים צעירים ושמנים חורה לוייס, גם השמנתם של ילדי ישראל מדירה שינה מעיניו:

"...גם ילדי ישראל צועדים במרץ לכיוון הזה, לממדים האלה. אני רואה אותם לפעמים שטים אחר הצהריים בירקון על סירות. מחזה שנראה כמו מגשי סופגניות צפים. בנות שמדברות ב'מתאים לי' וקונות מלתחה ב'מתאים לי'. בנים שהפעילות הגופנית המאומצת ביותר שלהם מצטמצמת לכדי הפעלת שרירי האגודלים"

אבל אסף וייס הוא הומניסט שטובת אחיו בארץ ובתפוצות היא נר לרגליו. הוא בסך הכל כואב את "דור הילדים האמריקאי שחייהם עלולים להיות קצרים משל הוריהם...צעירים הסובלים מעודף כולסטרול, לחץ דם גבוה, בעיות בכבד ועוד צרות שנראות כמו התיק הרפואי של סבא שלהם". אסף וייס מודאג ומוטרד ועל כן הוא עולב, לועג ורומס את כבודם של אחרים למען הנעלה שבמטרות – בשם האהבה.

וייס מוסיף ומוחה על התעלמותם לכאורה של נבחרינו מבעיה דחופה זו (כדאי לו אולי להתעדכן בשלל הצעות החוק שכבר הוגשו בנושא - למרבה הצער; ראו בפוסט קודם שפורסם בבלוג זה) וקורא להם להפשיל שרוולים ולטפל בנושא בדחיפות:

"הבחירות בפתח, וכשהם לא מדברים על ביטחון ואיום איראני, מואילים בטובם המועמדים לפטפט קצת על כלכלה. אבל מה לגבי תפקידם המרכזי כאחראים לבריאותינו ולשיפור חיינו?"

ככה זה – בעולם שבו אין כבוד לפרטיות, ל"אישי", ולאוטונומיה של האדם על גופו ונפשו, לא יהססו גם לשלוח ידיים גסות לצלחתם של אחרים ואף לפשפש בשומניהם. בעולם שבו אין מקום ל-"אני", "עצמי" ו"אנוכי" אלא רק ל-"אנחנו" (עיין ערך שלי יחימוביץ') המשקל שלך הוא העניין של כ-ו-ל-ם.

ברוכים הבאים לחזון הצדק החברתי. ברוכים הבאים לעולם המחר.

שכירת דירה זה ללוזרים

אם סברתם לתומכם כי החלום הישראלי האולטימטיבי הוא להגשים את עצמך או פשוט להיות מאושר – חשבו שנית. החלום הישראלי שאין בלתו ויש להגשימו ויהי מה הוא לרכוש דירה במדינת היהודים, ואל תזכירו אפילו את האופציה של לשכור דירה פן יבולע לכם ותוקעו בציבור כפראיירים חסרי אמביציות. סקר שערך בתחילת השנה מכון גאוקרטוגרפיה מצא כי 68% מהישראלים רוצים לקנות דירה ולא היו מוותרים על "החלום הישראלי" גם אם הייתה להם האפשרות לשכור דירה במחיר קבוע לתקופה ארוכה. אין ספק – עבור מרבית הישראלים בעלות על דירה/בית משלהם היא האידיאל הנכסף.

התוצאה? עבור חלק גדול מהישראלים רכישת דירה הינה החלטה נכונה שבאמת מתאימה להם, אבל עבור רבים אחרים מדובר בהחלטה הרת אסון. כותב שלומי ברנובסקי ב-Ynet: "אחרי ספירת הצ'קים וירח הדבש, מגיעה הטעות הפיננסית העיקרית שרוב הזוגות מהמעמד הבינוני עושים כיום: בגלל לחץ סביבתי, הם לוקחים הון עצמי של כחצי מליון שקל שהצליחו לגרד מחסכונותיהם ומהחסכונות של ההורים, ורוכשים איתו דירה בעלות של 1.5 מליון שקל. התוצאה המוכרת היא עול של תשלומי משכנתא שיחנקו את ישראל וישראלה ב-30 השנים הבאות, רק כדי שיוכלו לגור בדירה ממוצעת שמרוחקת מרחק ממוצע מההורים או ממקום העבודה". כמובן שהאובססיה הזו מחוזקת ומתומרצת על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן, על ידי מתן הלוואות, מענקים, סבסוד ותמריצים אחרים לרכישת דירה. אחרי הכל – מהו תפקידם של הפוליטיקאים אם לא לסייע בהגשמת חלומותיהם הרטובים של מצביעיהם הפוטנציאליים?     

רכישת דירה היא גם "החלום האמריקאי" המסורתי, חלום שהפך בשנים האחרונות לסיוט בעקבות התנפצות בועת הנדל"ן בארה"ב שהסתיימה בחוסר היכולת של משפחות רבות לעמוד בתשלומי המשכנתאות שלקחו על עצמם (לרוב בעידוד הבנקים למשכנתאות). האיוולת שבמרדף האמריקאי המטורף אחר בעלות על בית הביאה את איש התקשורת האמריקאי גלן בק להקדיש לכך פרק בספרו המצוין "Arguing with Idiots". בספר הוא מתמודד עם טענות רווחות כגון...

"רכישת דירה/בית היא בלי ספק השקעה משתלמת לטווח הארוך"!

לא ממש. נכון שמחירי הבתים בארה"ב במגמת נסיקה מתמדת, אבל אם מתאימים את המחירים לאינפלציה מגלים היסטוריית מחירים "שטוחה" למדי. נכון שגם בהתאמה לאינפלציה ניתן לזהות תנודות מחירים, אבל קשה מאוד "לתזמן" את נקודות השיא והשפל. בקיצור – די מסובך לאנשים שאינם מומחי דלא-ניידי (וגם הם לא בדיוק נביאי אמת).

"חבל על הכסף שאתה זורק לפח כשאתה שוכר דירה!"

וואו, כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה בחיי הקצרים. בק מציין כי גם אמריקאים רבים מצדיקים קניות לא-רציונאליות של דירה או בית עם הטיעון הפופולארי הזה. האמת? בארה"ב שוכרי בתים נוטים לחסוך בממוצע הרבה יותר כסף מאשר קוני בתים. קוני בתים משקיעים גם הון עתק בתחזוק הבית ובשיפוצו. התוצאה: עד שתשלומי המשכנתא מסתיימים והבית סוף-סוף באמת שלך השקעת כבר הון שניתן היה לחסוך/לנצל למטרות אחרות. כך או כך – שוכרי דירות בעלי משמעת עצמית סבירה אשר משקיעים את כספם בחכמה יחסכו הרבה יותר מאשר קוני דירות.

"בעלי בתים מאושרים יותר ומנהלים חיים שקטים ורגועים יותר מאשר שוכרי דירות"

טענה נפוצה אבל שגויה. הרבה זוגות ומשפחות מייחלים לבעלות על בית ש"תשחרר" אותם מדאגות וטרדות. עם זאת, בעלות על בית מצריכה זמן ומאמץ רבים, שניתן להפנותם לנתיבים "רגועים יותר". בארה"ב בעלי בתים משקיעים זמן רב יותר בניקיון, סדר ושיפוצים מזדמנים ופחות זמן בפעילויות פנאי וספורט מאשר שוכרי בתים. בעלי בתים מבלים גם פחות זמן בחברת משפחתם, מפני שרבים מהם נאלצים "להתערבב" עם השכנים ולנסוע מרחקים גדולים יותר למקום עבודתם (בעלי בתים גרים רחוק יותר ממקום עבודתם מאשר שוכרי בתים).

כיום שוק העבודה דינאמי יותר מאי-פעם; צעירים רבים מחליפים עבודות חדשות לבקרים ומתנסים בקריירות שונות. רבים מהם מנסים את מזלם גם מעבר לים. האם התחייבות למשכנתא ל-30 שנה מתאימה לאורח החיים הזה?  האם בעלות על דירה תוביל בהכרח למנוחה ולנחלה או שמא היא דווקא תהווה אבן ריחיים בדרך להגשמת החלום המקצועי/האישי?  למרבה הצער, אנשים רבים מגבילים את החלטות הקריירה שלהם לאזור הגיאוגרפי שבו קנו בית, במקום לחפש קריירה מתאימה ורק אז לחפש מקום מגורים מתאים. אני לא יודע מה אתכם, אבל לגביי "ג'וב החלומות" חשוב הרבה יותר לאושר ולהגשמה העצמית מאשר "בית החלומות".

אכן, מחקר בריטי מצא כי אחוז בעלי בתים באזור מסוים מצוי בקשר ישיר עם רמת האבטלה באותו אזור. אחוז גבוה של בעלות על בתים לא רק תורמת לאבטלה, אלא גם "כופה" על אנשים רבים למצוא עבודה (או להישאר בעבודה) שלא מתאימה לכישוריהם או לאישיותם. זאת מכיוון שהם מבססים את החלטות הקריירה שלהם על פי אזור מגוריהם ולא על פי נטיות ליבם.

מסקנה – קניית בית/דירה יכולה להיות החלטה מצוינת עבור רבים, אבל לא עבור כולם. אולי כדאי להשתחרר קצת מהדיבוק הלאומי ולחשוב קצת באופן עצמאי טרם קניית הדירה האם אכן מדובר בהחלטה הנכונה ביותר עבורך (או עבורכם). נכון, ההורים והחברים לא יפסיקו לשאול אותך עד מתי תשפוך כסף לפח בשכירות, אבל לא מדובר במשהו שבעל עמוד שדרה יציב לא יוכל להתמודד עמו.

גלן בק מסיים את הפרק באומרו כי החלום האמריקאי לא עוסק בבעלות על בית, אלא בבעלות על גורלך. אולי כדאי שהמסר יחלחל גם לזוגות הצעירים אחוזי אובססיית קניית הדירה כאן בישראל.  

להיות שמנמן חופשי בארצנו

נראה שבעיית ההשמנה בחברה הגיעה למצב של בעיה לאומית – מגיפה של ממש. נכון שההגדרה של 'מגיפה' היא "התפרצות פתאומית של מחלה זיהומית המתפשטת במהירות בקרב האוכלוסייה ופוגעת בחלק גדול ממנה", אבל אל תהיו קטנוניים. ב-Ynet, הארץ, nrg, גלובס, וב-וואלה! מזהירים שמדובר במגיפה, אז אם עוד לא נכנסתם לפאניקה קחו את עצמכם בידיים ותרשמו לקורס "שומרי משקל" הקרוב לביתכם. אפילו מבקר המדינה בדו"ח השנתי של 2007 הקדיש פרק שלם להשמנה בישראל. המבקר דאז מיכה לינדרשטראוס (אחד שמבין דבר או שניים בהשמנת-יתר) מתריע בדו"ח כי "ראוי שצמצום ההשמנה ומניעתה יהיו יעד לאומי", זאת מכיוון ש"מחובתה של המדינה לדאוג לבריאות תושביה". בדו"ח מובאים נתוני האימים של משרד הבריאות לפיהם 62 אחוז (!) מהמבוגרים וכחמישית מהילדים סובלים מעודף משקל או מהשמנת יתר. המבקר, כהרגלו, נוזף בכל מה שזז על ההפקרות וההזנחה של הנושא וקורא ל"פעילות סדורה ושיטתית למניעת השמנה הנעשית על-פי תכנית אסטרטגית מפורטת בת ביצוע". לא רק שהשמנה היא "מחלה כרונית מסכנת חיים", היא גם "גורמת למשק נזק כספי ניכר, בכללו נזק כספי מאבדן תפוקה בשוק העבודה בשל היעדרויות עובדים, מפגיעה באיכות החיים ומהוצאות של דיאטות למיניהן ועל טיפול בבעיות נפשיות הנגרמות מהשמנה".

לאחר ההלם הראשוני מקריאת הדו"ח, הקורא הסביר עלול לשאול את עצמו איך פגיעה באיכות החיים והוצאות על דיאטות ופסיכולוגים גורמות דווקא ל"משק" נזק כספי ניכר, שהרי מדובר בהוצאות כספיות שהשמנים עצמם נושאים בהן. אבל אל תטריחו את עצמכם בכך, שהרי מדובר בהערכות משרד הבריאות האובייקטיבי שאין לא כמובן שום אינטרס ללבות את ההיסטריה סביב הנושא ובכך להצדיק משרות ותקציבים מנופחים שיוקדשו לשמירה על "בריאות הציבור". כך או כך, המחוקקים הנמרצים לא אכזבו ומיהרו להגיש הצעות חוק למען "אורח חיים בריא" ומאבק בהשמנת היתר, גם אם פירוש הדבר הצרת חירויות האזרח והתערבות בוטה באורחות חייו ובאוטונומיה שלו לקבל החלטות בדבר סגנון חייו. קחו למשל את הצעת החוק של ח"כ ד"ר רחל אדטו, לפיה מפעלים וחברות יחויבו למנות רכז בריאות אשר "יהיה אחראי להטמעת אורח חיים בריא בחברה או במפעל....כחלק מתוקף אחריותו יפקח הרכז וייקח חלק בקבלת ההחלטות בנוגע למזון הנמכר והמוגש במקום העבודה וכן על פעילות גופנית במקום העבודה". עוד מסמיכה הצעת החוק את שר התמ"ת להגביל "מכירת מזונות לא בריאים", את שר התקשורת להגביל "פרסום מזונות לא בריאים", ואת שר החינוך לקבוע הוראות בדבר "הסדרת סביבה בריאה במוסדות חינוך". הצעת חוק אחרת של הח"כית הנמרצת מבטיחה להביא "למיגור תופעת ההשמנה בקרב בני נוער", זאת על ידי מעקב, פיקוח ואיתור השמנה בקרב תלמידים בבתי ספר. ייתכן שחלקכם סבור שמדובר באחריותם של ההורים לדאוג לבריאותם של ילדיהם ולחנכם בדבר אורח החיים הרצוי, אבל – במגיפה כמו במגיפה – כל האמצעים כשרים ולא לוקחים שבויים.

בשלב זה ייתכן שהקורא הסביר יציע להסתפק ביידוע האזרחים בדבר סכנותיה של ה"מגיפה" האיומה, אבל, כפי שטוענת ח"כ אדטו הבלתי נלאית "הבעיה המרכזית היא שהציבור שומע את הנתונים, אך לא מפנים את הסכנה המיידית שבהם". בהינתן ציבור כה טיפש ועיוור לסכנה, אין ברירה אלא להצילו מידי עצמו וח"כ אדטו מציעה כי תוגבל המכירה של מוצרים לא בריאים, רשויות מקומיות יחויבו להקים מתחמי כושר ללא תשלום, תיאסר מכירה של ממתקים בבתי ספר, מסעדות תחויבנה להציג פירוט קלורי של המנות המוצעות, ומוצרי הבריאות יוזלו משמעותית. ח"כ אדטו לא לבד, כמובן. לאחרונה ח"כ דני דנון הבטיח כי בקרוב ילך בעקבותיו של ראש עריית ניו-יורק מייקל בלומברג ויגיש הצעת חוק שתאסור מכירה של משקאות ממותקים בכוסות ענק (שתכולתן עולה על 450 מ"ל) במסעדות, מזנונים, בבתי קולנוע, דוכנים ועוד. דנון מבטיח בצניעות אופיינית כי "החוק יהווה נשק שובר שוויון במלחמה בהשמנת היתר" וכי הוא "יציל חיי אדם". דנון לא הסביר, בינתיים, מה הטעם בהצעה כאשר עדיין יהיה אפשר, לדוגמה, לקנות שתי כוסות או יותר של משקה ממותק בגודל בינוני, אבל אין לו ספק שהחוק "ישפר את איכות החיים של מאות אלפים בישראל". החוק, אגב, לא יציל בפועל אפילו נשמה שמנמנה אחת, אבל הוא כן יפגע באופן ברור בכיס של משפחות מעוטות-הכנסה שנוהגות לרכוש כוסות משקה ענק ולחלוק. בלומברג, אגב, מבקש גם (ללא הצלחה בינתיים) למנוע מנתמכי-סעד לרכוש משקאות ממותקים. ח"כ דנון – מאחוריך.

גם אם השתכנענו מדו"ח מבקר המדינה וממחוקקי הכנסת שתפקיד המדינה הוא אכן לדאוג לבריאות אזרחיה, גם במחיר של הגבלת חירותם האישית, עדיין נותרה השאלה: האם ההשמנה היא אכן משבר עולמי שמחייב פעולות דראסטיות למלחמה בה? התשובה היא, כמו בהרבה מקרים אחרים של "פאניקה מוסרית", שמדובר ברוב מהומה על מעט מאוד מאומה. העיתונאי ג'ייקוב סולום (Jacob Sullum) מהמגזין האמריקאי Reason מסקר כבר שנים רבות את "המלחמה בהשמנה" בארה"ב ומסכם כי לרוב מדובר בבעיה בריאותית פיקטיבית שאין לציבור הרחב סיבה מיוחדת לדאוג מפניה. מניתוחי-על שנערכו על ידי חוקרים ומדענים בולטים עולה כי להוציא מקרים של אנשים בעלי BMI (מדד מסת גוף) של 40 ומעלה (שמוגדר "השמנה דרגה 3"), יש מעט מאוד תמיכה אמפירית לקשר סיבתי בין עודף משקל לבעיות בריאותיות. זאת בעוד שעל פי ארגוני הבריאות השונים במערב, BMI של 25 ומעלה מוגדר כ"עודף משקל" ו-BMI של 30 ומעלה כ-"השמנת יתר" (Obese). המתאם הכללי בין השמנה למחלות שונות מוסבר בקורלציה שבין השמנה לבין תזונה לקויה ואי-פעילות גופנית, גורמים שבאופן עצמאי מעלים את הסיכון ללחץ דם גבוה, סכרת, סרטן ומחלות לב. הבעיה נעוצה בהרגלים הללו, אשר שכיחים יותר בקרב אנשים שמנים אך רווחים גם בקרב אנשים רזים רבים. במילים אחרות: אדם שמן שפעיל גופנית באופן מתון וניזון מאוכל בריא יהיה בריא בהרבה מאדם רזה אך פדלאה עצלנית. מקורם של סיכונים בריאותיים רבים שמקבלים מעט כיסוי תקשורתי ותשומת לב מחוקרי השמנה טמון דווקא בדיאטות "יו-יו" (דיאטות תכופות שכוללות עליות וירידות מחזורית במשקל), תופעות לוואי של תרופות להפחתה במשקל, וניתוחים כירורגים מסובכים ומסוכנים. גורם חמור נוסף שבדרך כלל לא נלקח בחשבון ב"מלחמה בהשמנה" הוא העישון, אשר מהווה אסטרטגיה נפוצה להפחתה ולשמירה על המשקל.

ישנן מספר סברות מדוע "המלחמה בהשמנה" מנופחת מעבר לכל פרופורציה, למרות הקשר הסיבתי החלש שנמצא בין השמנה לחולי ומוות. כמובן - לחוקרים, פקידי בריאות ממשלתיים, מומחים לבריאות הציבור, דיאטנים, וחברות התרופות יש אינטרס ברור בשמירה על ה"פאניקה המוסרית" סביב "מגיפת ההשמנה", ובכך להצדיק את קיומם. אריק אוליבר, פרופסור למדעי המדינה מאוניברסיטת שיקגו, ומבקר חריף של היסטריית ההשמנה בארה"ב, מסביר כי "האסטרטגיות הטיפוסיות שננקטות על ידי אלה שיש להם מה להרוויח מהמלחמה כנגד ההשמנה הן להעניק משקל-יתר למקרי קיצון, להתעלם מממצאים סותרים, ולהמליץ על 'פתרונות' אשר למעשה מחריפות את הבעיה שהן נועדו לפתור" (כמו דיאטות תכופות). סברה נוספת נוגעת בתחושות הדחייה התרבותית והחברתית שקיימות סביב עודף משקל בחברה במערבית. תהיה הסיבה אשר תהיה, המסקנה של סולום לקהל הרחב שסובל מ"עודף משקל" היא: אל תטרחו. יש מעט מאוד הוכחות בדבר הקשר בין הורדה במשקל לשיפור המצב הבריאותי, במיוחד כאשר ההורדה במשקל מתבצעת באמצעים שגורמים יותר נזק מתועלת.

אבל גם אם היו הוכחות חותכות וחד-משמעיות להשפעותיה ההרסניות של ההשמנה – האם באמת מדובר בבעיה שדורשת התערבות ממשלתית? אכילת-יתר הינה סיכון שאדם לוקח באופן וולונטרי על עצמו, בניגוד לבעיות ציבוריות אמיתיות כמו זיהום אוויר שכופות סיכונים בריאותיים על אנשים בניגוד לרצונם. אם דיאטה ודפוסי אכילה הן נושאים לגיטימיים להתערבות פוליטית, מזהיר סולום, אז כך גם מספר שעות השינה של האזרחים, הרגלי המין שלהם, והתדירות שבה הם מצחצחים שיניים. פרופ' אוליבר מעריך עוד כי החוקים והתקנות בדבר איסור על פרסום מזונות לא-בריאים, איסור על מכירת משקאות ממותקים בכוסות ענק ועידוד הפעילות הגופנית בקרב האוכלוסייה לא צפויים להביא לשיפור משמעותי ב"מגיפת ההשמנה": "על מנת להביא את האמריקאיים לשנות את דפוסי האכילה והפעילות הגופנית שלהם באמת יהיה צורך ברמה של טוטליטריזם שיגרום אפילו לקים ג'ונג-איל להסמיק".

בהתחשב ברמת החוצפה והפולשנות של החוקים המוצעים על ידי הח"כים אדטו, דנון ואחרים, שיפור ב"מגיפת ההשמנה" אמנם לא צפוי להתרחש, אבל סכנת הטוטליטריזם האזרחי בהחלט חיה וקיימת.    

הקומוניסט הטוב

מעטים הפוליטיקאים שזוכים לגיבוי ציבורי וכיסוי תקשורתי כל כך מפרגן כח"כ דב חנין. דומה שדב חנין הקסים רבים מהציבור הישראלי ומהעיתונאים מהרגע שנבחר לכנסת ב-2006. במעוזי השמאל התל-אביבי הנאור התאהבו בו מהרגע הראשון: ח"כ יהודי במפלגה ערבית עם לוק של חנון ודיבורים על מהפכות. "קצת קשה להאמין, אבל בישראל של 2006, יש עדיין חבר כנסת אחד שעושה את הדרך מביתו בתל אביב למשכן הכנסת בירושלים באוטובוס של אגד", נפעם גדעון אלון מ"הארץ", העיתון האובייקטיבי שמכריז על חנין כ"בלי ספק אחד הח"כים החרוצים והנמרצים במשכן" (מה שנכון). ארי שביט (כמו רבים אחרים) תמך בחנין וברשימתו "עיר לכולנו" בבחירות לעריית תל-אביב ב-2008 בגילוי אהבה לפוליטיקאי שנדיר לשמוע כמוהו בימינו: "גם חנין וגם 'עיר לכולנו' הם התגלמות אמיתית של פוליטיקה אחרת. לא פוליטיקה של תככים, אלא של ערכים, לא פוליטיקה של דימויים, אלא של מהות, לא פוליטיקה של שחיתות, אלא של ייצוג ושירות". זה לא הכל, כמובן. התנועה לאיכות השלטון העניקה ב-2010 לחנין את אות "אביר איכות השלטון" ב"הוקרה על תרומה חשובה לחיזוק שלטון החוק ואיכות השלטון בישראל".

יש רק אולי בעיה אחת קטנה. דב חנין הוא קומוניסט מוצהר ופעיל "אדום" מנעוריו, ומאז 1990 חבר הנהגת המפלגה הקומוניסטית הישראלית. אז מה, ביג דיל. "נכון", נאנח ארי שביט, "דב חנין הוא קומוניסט...(אבל) גם הוא וגם התנועה שבראשה הוא עומד הם סיבות לגאווה לאומית ולא לרדיפה מקארתיסטית". רוצה לומר – עלינו לשפוט את חנין על פי הצהרותיו ומעשיו ולא על פי השיוך הפוליטי-אידיאולוגי שלו. "לזכותו" של חנין עומדת כנראה גם העובדה שהוא עצמו מודה שהקומוניזם במאה ה-20 "נכשל בגדול" (משפט שהיה נבחר לאנדרסטייטמנט של התקופה המודרנית, אלמלא הודעתו הדרמאטית של גיא מרוז לפני שבוע במעריב כי הוא "יודע שהקומוניזם לא צלח") אבל "השגיאה הגדולה הייתה המחשבה שקומוניזם או סוציאליזם אפשר לעשות בלי דמוקרטיה". כך או כך, חנין עדיין מאמין ברעיון הקומוניסטי של "שינוי עולם ותיקון עולם".

נזכרתי בדב חנין (שיזכה לחיים ארוכים) השבוע כשנתקלתי ב"הספד" שנכתב על הסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמאגו, קומוניסט הדוק ונאמן, שהלך לעולמו לפני כשנתיים. הכתב ג'ף ג'ייקובי מה-Boston Globe פתח את רשימתו בהערכה מבוססת שאם סאראמאגו היה נאצי מוצהר וגאה במשך ארבעת העשורים האחרונים, הוא מעולם לא היה זוכה בפרס נובל לספרות, מו"לים נוצצים מעולם לא היו מפרסמים את ספריו, ועבודותיו לא היו מתורגמות ליותר מ-20 שפות ברחבי העולם.

אבל סאראמאגו לא היה נאצי, הוא היה קומוניסט, חבר במפלגה הקומוניסטית-מרקסיסטית בפורטוגל, אשר העיד על עצמו כי מעולם לא מצא אלטרנטיבה ראויה לקומוניזם. סאראמאגו היה דמות כה נערצת בארצו ובמחוצה לה עד שג'ייקובי מספר שאפילו ראש ממשלת פורטוגל ספד לו באומרו כי סאראמאגו היה אחד מנכסי התרבות הגדולים של פורטוגל. באחד ממודעות האבל שפורסמו לאחר מותו, צוטט סאראמאגו באומרו: "פעם אמרו עליי 'הוא איש טוב אבל קומוניסט'. היום אומרים עליי 'הוא קומוניסט אבל איש טוב'".

ג'ייקובי יוצא בחריפות כנגד השוטים במערב שמשתפכים על זכרו של סאראמאגו: "עצם הרעיון שאנשים טובים יכולים להיות קומוניסטים מסורים הוא גרוטסקי". שתי הקטגוריות (אנשים טובים וקומוניסטים) אינן יכולות לעלות בקנה אחד. סיפרתי לאשתי יעל על המסקנה הזו של ג'ייקובי, והיא בתגובה סיפרה לי על סבה שהיה פעיל קומוניסטי בפולין אי-שם במחצית הראשונה של המאה ה-20. אבל להיות קומוניסט בימים הרחוקים ההם אינו דומה כלל למצב בו אדם כיום הינו קומוניסט מסור, מסביר ג'ייקובי. ניתן היה לסלוח לכמיהה לקומוניזם בעבר בעילה של אידיאליזם או נאיביות. לא עוד. לאור אימת ה"שואה האדומה", אשר זוועותיה האנושיות שנחשפו הינן הגדולות בהיקפן בהיסטוריה  – לא ייתכנו עוד קומוניסטים טובים והגונים. לא עוד. לא לאחר שהמשטרים הקומוניסטים ששלטו בארבע יבשות הולידו יותר טבח וסבל מכל אירוע אחר בהיסטוריה – יותר מ-100 מיליון קורבנות (על פי אומדנים זהירים). לא לאחר שכמעט 2 מיליארד בני אדם חיו במשך עשרות שנים תחת משטרים קומוניסטיים שהמיטו עליהם דיכוי, עוני, ועינויים נפשיים וגופניים. "השואה האדומה" חמורה לא פחות מהשואה שחוללו הנאצים, רק שהיא התחילה מוקדם יותר, ארכה זמן רב יותר, וגבתה מספר קורבנות גדול הרבה יותר. 

       

ג'ייקובי מסיים את מאמרו בהפרכת הטענה הרווחת בקרב המעריצים האדומים במערב לפיה הקומוניזם הוא דוקטרינה מוסרית שנוצלה לרעה בידי משטרים מפלצתיים. ההפך הוא הנכון – הקומוניזם הוא דוקטרינה מפלצתית ש"מתחבאת" מאחורי רטוריקה של צדק ומוסר. טרור וכפיה היו תמיד מאבני היסוד של כל משטר קומוניסטי. כפי שכתב העיתונאי מוטי היינריך באתר "קו ישר": "אין זה מקרה שהניסיון ליישם 'סוציאליזם מוחלט' – שוויון כלכלי וחברתי כפוי, בערך בכ-30 מדינות, הניב תוצאה זהה: אי אפשר לנשל אדם מזכות הקניין, אלא בכוח הזרוע. אי אפשר למנוע בריחה המונית של אזרחים למדינה חופשית יותר, אלא באמצעות גדרות תיל, מגדלי שמירה וחומת ברלין. קשה מאוד 'לחנך מחדש' אזרחים כדי למנוע מחשבות על חופש – אז ליתר ביטחון רוצחים אותם, כך הם בטוח מפסיקים לחשוב" .

סאראמאגו היה אולי סופר מוצלח – אך הוא אינו דוגמה לטוּב. דב חנין הוא אולי חבר כנסת נמרץ וחרוץ, אך גם הוא איננו אדם טוב. כי אין קומוניסטים טובים.    

פנייה מארגון רבני צהר לרגל יום כיפור

חילונים יקרים,

מחקרים מראים כי רוב מכריע של הציבור הישראלי צם ביום כיפור. מאידך, הנוכחות בבתי הכנסת הולכת ויורדת. הסברות לתופעה סותרת זאת הן מגוונות, אבל אנחנו יודעים שבתכל'ס לא בזין שלכם לשבת כמו אהבלים ולהנהן בראש לתפילה שאינכם מבינים תוך התבשמות מניחוחות צחנת הפה של שכנכם לספסל התפילה. על כן, מתוך הבנה למצוקתכם הנפשית ולרפיסות מצבכם הרוחני, "ארגון רבני צהר" מזמין אתכם למניינים במקומות ניטראליים, מתנ"סים, בתי-עם ועוד (חס וחלילה שתתאמצו קצת ותכנסו לבתי-כנסת של ממש...), אשר מאפשרים תחושה נוחה וביתית לקהל החילונים צר האופקים. התפילות מתקיימות בקצב מותאם לקהל המוגבל ולכל תפילה מצורף מנחה אשר ממונה על עצרת התפילה ומעניק הסברים במקומות שונים במהלכה על מנת שאפילו חילונים בוגרי 12 שנות לימוד בביה"ס ממלכתיים יבינו משהו.

התפילה משולבת בהסברים ובקטעי שירה (אולי ככה יכנס לכם משהו לקודקוד) והמארגנים בפרויקט ידאגו לכיפות לנבובי המוח שישכחו (פועל יוצא של שעות של בהייה בסרטי פורנו). המארגנים אפילו ישמחו לעדכן את המתפללים באיזה עמוד נמצאים (!), שהרי מוגזם לצפות מבועלי נידות מצויים להיות מסוגלים לעקוב אחר תפילה בשפת אימם. המטרה היא לפתוח לחילונים צהר (קלטתם את משחק המילים יא נעלולים?!) לאווירה המיוחדת של יום הכיפורים בדרך נגישה יותר לחילונים ובעלי מומים אחרים.

אנחנו ב"צהר" יודעים שאתם סובלים מחוסר-ביטחון קיומי בזהותכם החילונית העלובה, ועל כן אנו מצפים השנה לשיא חדש של מתפללים. כ-50,000 איש יגיעו למניינים הפרושים בנקודות שונות ברחבי הארץ! אכן, יו"ר הארגון הרב דוד סתיו אומר: "השאיפה לחיבור ליהדות הוא משהו שהולך וגובר עם השנים ואנחנו מרגישים את זה בצמתים רבים. מטרתנו היא לתת לכלל עם ישראל תחושת שייכות למסורת" (שהרי ידוע שלחילונים אין תרבות, מסורת, וערכים משל עצמם כלל ועיקר).

גמר חתימה טובה, ואל תשכחו שאנחנו גם מחתנים זוגות (חתונה אורתודוכסית עם מלמולים בארמית, אבל קצת פחות מעיק) ומציעים ברית מילה אלטרנטיבית (עדיין מטילים מום ברך הנולד, אבל מנפיקים קבלות כחוק!).

 

הזכות להפְלוֹת

קול ששון וקול שמחה, קול כלה וקול כלה. נישואים חד-מיניים עדיין לא מוכרים רשמית במדינת היהודים, אבל פסיקות הומאניות ונאורות מטעם בית המשפט בנוגע למעדיפים את בני מינם לא חסרות, ברוך השם.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4280240,00.html

תקציר האירועים:

לפני יומיים כתבה ב-Ynet בישרה כי "זוג לסביות שביקשו לחגוג את נישואיהן באולם אירועים וסורבו עקב נטייתן המינית, יזכו לפיצוי" של 60 אלף שקלים. בנות הזוג הסימפטיות נישאו זו לזו בנישואים אזרחים באנגליה וחפצו לערוך מסיבת חתונה בארץ למשפחותיהן וחבריהן. לאחר שנודע לבעלי אולם האירועים, נוצרים חברי כת 'היהודים המשיחיים', כי מדובר בחתונה של לסביות הם סירבו לערוך את האירוע במקום וביטלו את ההזמנה. בנות הזוג – טל ויעל – חשו מושפלות והגישו תביעה נגד בעלי האולם בגין אפליה וביזוי מחמת נטייה מינית. בעלי האולם מצדם טענו כי אמונתם הדתית גורסת היא הומוסקסואליות היא "תועבה", וכי יש לאפשר להם ליהנות מחופש הדת והאמונה.

כבוד השופטת פיינשטיין פסקה כאמור לטובת התובעות וציינה "ראוי כי ידע כל אדם המקים עסק בישראל, כי עליו לתת שירותים לכול וזאת ללא אפליה מחמת כל הטעמים המנויים בחוק ובתוכם גם נטייה מינית", וכי "שעה שהנתבע פתח שעריו לכל, אין הוא יכול לנסות ולסוגרם בפני מי שלטעמו אינו עומד בפרשנות שהוא מייחס לתנ"ך או לברית החדשה, תוך פגיעה בכבודו וברגשותיו".

עכשיו בואו נדמיין מצב הפוך: טל ויעל הן בעלות אולם האירועים, וכת "היהודים המשיחיים" פונה אליהן בבקשה לקיים במקום כנס שכותרתו "נישואים הומוסקסואליים: סדום ועמורה בחסות המדינה". מה תהיינה תגובתן של טל ויעל?  האם הן תכבדנה בשם הסובלנות את עמדות מארגני הכנס ותאפשרנה את קיום המפגש באולמן? או שמא הן תאמרנה למארגנים "נושא הכנס ודעותיכם ההלכתיות אינם עומדים בקנה אחד עם אורח חיינו. למעשה, אנחנו חושבות שאתם הומופובים חשוכים ואין לנו שוב כוונה לתת במה למה שאנו סבורות מבזה את קהילת הלהט"ב בכלל ואותנו בפרט".

אני מניח שהתגובה של טל ויעל תהיינה קרובה מאוד לאפשרות השנייה. ובצדק. ואז פוסט זה, שהיה נכתב עם אותה כותרת, היה מוקדש לזכותן שלא לקיים באולם אירוע אשר הן סבורות (שוב, בצדק) שמביע בוז ודחייה כלפי אורחות חייהן.  

ותגובתה של כבוד השופטת פיינשטיין במידה וה"יהודים המשיחיים" היו תובעים את בנות הזוג בטענה של אפליה? האם קביעתה כי "ידע כל אדם המקים עסק בישראל, כי עליו לתת שירותים לכול" הייתה עומדת בעינה? אני מקווה ומניח שלא. ואם כן – קהילת הלהט"ב בתמיכת הציבור הנאור בארץ היו עולים על בריקדות במחאה על הפסיקה השערורייתית. אבל מדוע? כיצד ניתן להעניק זכויות לקהילתך אבל למנוע את בדיוק אותן הזכויות מאויביך?

במקרים רבים הוכיחה הקהילה הלהט"בית בעולם כי היא מעוניינת בחירות להפלות אפילו למען מטרות הרבה פחות חשובות. למשל, בסיאטל קבוצת softball של חברים הומואים נתבעה משום שהגבילה את מספר השחקנים הסטרייטים שמשחקים בשירותיה. בבית המשפט ביקשה הקבוצה להפגין סובלנות לרקע ולמטרות הקבוצה, שביניהן שמירה על זהות ואורח חיים הומוסקסואלי. אז מה –                            tolerance for me but not for thee? דרישה לסובלנות חייבת להיות דו-סטרית – הזכות לבחירת אורח חיים שמורה גם לאנשים שדעותיהם משוקצות בעינינו, והאידיאולוגיה של "היהודים המשיחיים" דוחה גם אותי (יש לציין שעמדת הכת בנוגע להומוסקסואליות לא שונה במאומה מעמדתה של אף דת מרכזית אחרת, בניגוד לרוח הכתבה המתחסדת ב-Ynet).  

שורש הבעיה במקרה זה, כמו בהרבה מקרים אחרים, הוא השחיקה הגוברת של זכות הקניין בחברה. למרות היות אולם האירועים עסק בבעלות פרטית, קבעה השופטת כי מדובר ב"עסק ציבורי" ולכן עליו להציע את שירותיו לכל. למעשה, מדובר בבלבול מושגים מצער אשר חדר גם למערכת החוקים ולפסיקות בית המשפט. אולם האירועים איננו "עסק ציבורי", אלא עסק פרטי המציע שירותים לציבור או לחלקו. הוא אינו מהווה "public property" (כמו משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, גנים ציבוריים, בתי ספר ציבוריים, אשר שייכים לכלל הציבור וממונים ממיסיו), אלא "private property" המציע שירותי אירוח. מובן מאליו שאפליה על רק נטייה מינית במוסדות ציבוריים הינה עוולה מוסרית חמורה מכל בחינה – רשויות המדינה חייבים להעניק את שירותיהם לכלל האזרחים. אבל בעסקים פרטיים? הרי בחיינו הפרטיים אנו מפלים כל הזמן – אנו מפלים בני/בנות זוג פוטנציאליים; אנו מפלים כאשר אנו בוחרים חברים ומקורבים; ואנו מפלים כאשר אנו בוחרים קבוצות וארגונים להשתייך אליהם. האם עסק פרט אינו שלוחה של חייו הפרטיים של בעל העסק?

מגמת המשפטיזציה אשר באה לידי ביטוי במקרה זה אינה מבשרת טובות. חירות האדם לעצב את חייו כרצונו – בטח שבכותלי ביתו ועסקיו הפרטיים – הינה ערך שיש לשמרו גם כאשר עמדותיו עושות לנו חשק למרוט את השערות (למי שעוד נשארו). חוץ מזה – שיהיה במזל טוב לטל ויעל לרגל נישואיהן.

  

על דלדולה של רוח האחריות האישית

פרופ' יוסי יונה האגדי מפציע במאמר נוקב ב"הארץ" בו הוא מקונן על "דלדולה של הרוח".

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1820473

טענה מרכזית במאמר היא ש"חברה המושתת על כבוד האדם וחירותו, נדרשת להעניק ליחיד את התנאים המאפשרים לו להגשים את עצמו על פי בחירתו". אין ספק – מילים כדרבנות. אם, למשל, חפצה נפשו של פלוני להגשים ולפרנס את עצמו באמצעות לימודי המזרח הקדום, החברה (?) מחויבת לאפשר לו לעשות כן. איך וכיצד?  נא לא לבלבל לפרופסור את המוח בשאלות פרקטיות, הוא כרגע מגשים את עצמו על פי בחירתו באמצעות כתיבת המאמר הנ"ל.

פרופ' יונה ממשיך ומבכה את "הרוח הרעה המנשבת בשיח הציבורי", אשר סותרת "ערכים נשגבים" כגון "חנוך לנער על פי דרכו", ומביאה לרפורמות אשר "חושפות את העשייה החינוכית לתופעה הנפסדת המכונה אינסטרומנטליזציית יתר'". עוד מציין הפרופסור כי "קשה שלא להשתומם לנוכח זחיחות דעתם של אלה הקוראים לחיזוקה של מגמה זו....הם גם אינם מוטרדים מהפגיעה האנושה של מגמה זו ביכולתו של היחיד להגשים את עצמו באמצעות לימוד שיטתי ומתמשך של נכסי התרבות הללו". תענוג לאוזניים...נכון שאפשר היה לצפות מהפרופסור להיות גם מודאג לפחות קצת מהפגיעה האנושה של גישתו ההומאנית ביכולתו של היחיד להגשים את עצמו באמצעות פרנסה בכבוד, הסתמכות-עצמית, וחוסר תלות במנגנוני רווחה וצדקה, אבל מהם ערכים זניחים אלה לעומת הערך הנשגב של "הגשמה עצמית" – איש איש על פי רצונותיו והזיותיו?

פרופ' יונה מקנח את מאמרו בהתקוממות "נגד אלה האומרים, יואילו בוגרי מדעי החברה והרוח להתמחות בתחומי ידע משתלמים במקום לרטון ולהתמרמר על שכרם הזעום...הם מסרבים להבין שמשכורת הקלון הללו – קלון החרוט על מצחה של החברה – הן פועל יוצא של מערכת תגמולים מעוותת...". מהו הפתרון? הפתרון טמון ביישומם של "שני צעדים משלימים" כאשר הראשון שבהם הוא "יצירתה של מערכת שכר המתגמלת את בוגרי מדעי החברה על בחירתם". כלומר, לא עוד כלכלת השוק האכזרית תקבע את השכר על פי קריטריונים בזויים כמו היצע, ביקוש, ותפוקה. את הג'ונגל הכלכלי תחליף "מערכת שכר" אלטרנטיבית שאותה ינהל ויקבע השלטון העליון בראשותם של אנשי רוח וחברה הומאניים ואציליים כפרופ' יונה, אשר החכמה הרבה שבידם (אשר עולה עשרות מונים על זו של שאר בני התמותה) תקנה להם את הכלים המדויקים לקבוע באופן צודק למי מגיע מה וכמה.   

אז אולי סופסוף יתגשם חזונו העתיק של לנין עליו השלום לפיו "כל החברה כולה תיעשה משרד אחד ובית חרושת אחד שבהם שוויון בעבודה ושוויון בשכר". שווה לחכות.

הצעד השני על פי הפרופסור כולל את "כינונם של שירותי רווחה מתקדמים הנהוגים במדינות מתוקנות, המבטיחים רשת בטחון סוציאלי לכל, ומאפשרת להם להתפתח על פי דרכם מבלי לשלם מחיר כלכלי כבד מדי על בחירתם". החשבון על הגשמתם העצמית של אותן נפשות רגישות והומניסטיות יוגש, כמובן, למשלמי המיסים (אם עוד יוותרו כאלה) אשר טרחו "להתפתח" ללא ציפייה שמישהו אחר ישלם את החשבון במקומם.

שתי הערות לסיום...

1. המאמר של פרופ' יונה היה יכול להיכתב על ידי כל ראש ישיבה ממוצעת: רק תחליפו את המילים "בוגרי מדעי הרוח והחברה" ב"בחורי ישיבות".

2. מרגיזה בעיקר הגישה הדוחה להתייחס לבוגרי מדעי הרוח והחברה (שכבודם במקומם מונח) כנושאי הלפיד הרוחני-אינטלקטואלי שאין בלתו, ולכל שאר המהנדסים, כלכלנים, מנהלים וכו' כפונקציות פיננסיות ריקניות וחלולות. טרם השתכנעתי שהאחרונים, אשר לא התנסו ב"לימוד שיטתי ומתמשך של נכסי התרבות", הם מעניינים, עמוקים או חשובים פחות לתרבות ולחברה מאשר בוגרי מדעי הרוח. 

!Give me Health, or Give me Death

לאחרונה הארץ געשה ורעשה בשל אוזלת ידה הפושעת של מד"א, אשר העזה בחוצפתה לסרב לפנות ולאשפז בכפייה את דורון נשר. זאת אף-על-פי הסימנים הברורים בזירת ההתרחשות כי הנ"ל סובל מאירוע מוחי (!), וכי אלמלא מצב זה אין ספק שמר נשר היה מבין את השלכות סרבנותו על עתידו ועל עתיד משפחתו, והיה מתפנה לניידת מד"א בחדווה ובששון.     

הביקורת, כמובן, נוקבת ומוצדקת, שהרי מהי החירות ללא בריאות ובטיחות אזרחי המדינה? אמנם, אחד מהאבות המייסדים של ארה"ב, פטריק הנרי, ידוע בקריאתו "Give me Liberty, or Give me Death!", אך יודעי דבר טוענים בתוקף כי הנרי צוטט שלא כהלכה, והוא למעשה קרא
"Give me Health, or Give me Death!" או "Give me Safety, or Give me Death!".

בכל אופן – הביקורת צודקת איך איננה מספיקה. אני מציע בזאת, למשל, להורות על טיפול שיניים מיידי בכפייה לכל אזרח אשר סירב לבקר במרפאת שיניים בששת החודשים האחרונים. רבותיי, ידוע כמה בדיקת שיניים תקופתית חשובה להיגיינת הפה, ואין ספק שאם היה יודע אותו אזרח סורר מהן ההשלכות העתידיות של סרבנותו הוא היה רץ בעצמו לרופא השיניים הקרוב למקום מגוריו.

מובן מאליו שיש לאשפז בכפייה עוד כהנה וכהנה אזרחים חצופים שסבורים שבריאותם היא עסקם הפרטי ומעיזים לקבל החלטות עצמאיות בנוגע לגופם ולנפשם. למשל, לאחרונה הועלתה בכנסת הצעת חוק הומאנית מאין כמותה, אשר מציעה לאשפז בכפייה אנורקסיות סרבניות טיפול. הרי ברור שחולי אנורקסיה אינם אדונים לגופם, ולכן יש לאשפזם בכפייה לטובתם הם (או, מדויק יותר - לטובת משפחתם). כפי שציינה יוזמת החוק, ח"כ ד"ר רחל אדטו "בהתנגשות בין קדושת החיים מול זכות האדם לגופו, עומדת קדושת החיים מעל זכות חשובה זו". בדיוק! אבל למה רק אנורקסיות? יש לאשפז בכפייה גם אנשים הסובלים מדיכאון, חרדות, מאניה-דפרסיה, רק מאניה או רק דפרסיה, ואינם מקבלים טיפול בגלל עקשנותם הלא-רציונאלית. ומה לגבי חולי סרטן אשר מסרבים לטיפולים כימותרפיים מאריכי חיים? אין ספק שכל אלה ואחרים – אשר בבירור אינם במצב נפשי וגופני לקבל החלטות אוטונומיות– ינשקו את ידיה של ח"כ אדטו ביום מן הימים לכשייוודע להם איך אמנם שללו את חירותם אבל הצילו את חייהם.

זאת ועוד, יש לאסור בחוק על עישון סיגריות, שתיית אלכוהול, טיפוס הרים, באנג'י, שתיית משקאות מוגזים, נסיעה לטורקיה בחגים, אכילת ג'אנק פוד, טרקים למאצ'ו-פיצ'ו, אי-השלמת תעודת בגרות, צפייה מוגזמת בטלוויזיה, מגורים באילת, ועוד ועוד. אין ספק שכל העוסקים בפעילויות מסוכנות אלו אינם מודעים לחומרת מעשיהם ולהשלכותיהם הצפויות, ועל כן יש להצילם מידי עצמם. שהרי – מהי מטרת המדינה אם לא להבטיח את בריאותינו ושלומנו?