על דלדולה של רוח האחריות האישית

פרופ' יוסי יונה האגדי מפציע במאמר נוקב ב"הארץ" בו הוא מקונן על "דלדולה של הרוח".

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1820473

טענה מרכזית במאמר היא ש"חברה המושתת על כבוד האדם וחירותו, נדרשת להעניק ליחיד את התנאים המאפשרים לו להגשים את עצמו על פי בחירתו". אין ספק – מילים כדרבנות. אם, למשל, חפצה נפשו של פלוני להגשים ולפרנס את עצמו באמצעות לימודי המזרח הקדום, החברה (?) מחויבת לאפשר לו לעשות כן. איך וכיצד?  נא לא לבלבל לפרופסור את המוח בשאלות פרקטיות, הוא כרגע מגשים את עצמו על פי בחירתו באמצעות כתיבת המאמר הנ"ל.

פרופ' יונה ממשיך ומבכה את "הרוח הרעה המנשבת בשיח הציבורי", אשר סותרת "ערכים נשגבים" כגון "חנוך לנער על פי דרכו", ומביאה לרפורמות אשר "חושפות את העשייה החינוכית לתופעה הנפסדת המכונה אינסטרומנטליזציית יתר'". עוד מציין הפרופסור כי "קשה שלא להשתומם לנוכח זחיחות דעתם של אלה הקוראים לחיזוקה של מגמה זו....הם גם אינם מוטרדים מהפגיעה האנושה של מגמה זו ביכולתו של היחיד להגשים את עצמו באמצעות לימוד שיטתי ומתמשך של נכסי התרבות הללו". תענוג לאוזניים...נכון שאפשר היה לצפות מהפרופסור להיות גם מודאג לפחות קצת מהפגיעה האנושה של גישתו ההומאנית ביכולתו של היחיד להגשים את עצמו באמצעות פרנסה בכבוד, הסתמכות-עצמית, וחוסר תלות במנגנוני רווחה וצדקה, אבל מהם ערכים זניחים אלה לעומת הערך הנשגב של "הגשמה עצמית" – איש איש על פי רצונותיו והזיותיו?

פרופ' יונה מקנח את מאמרו בהתקוממות "נגד אלה האומרים, יואילו בוגרי מדעי החברה והרוח להתמחות בתחומי ידע משתלמים במקום לרטון ולהתמרמר על שכרם הזעום...הם מסרבים להבין שמשכורת הקלון הללו – קלון החרוט על מצחה של החברה – הן פועל יוצא של מערכת תגמולים מעוותת...". מהו הפתרון? הפתרון טמון ביישומם של "שני צעדים משלימים" כאשר הראשון שבהם הוא "יצירתה של מערכת שכר המתגמלת את בוגרי מדעי החברה על בחירתם". כלומר, לא עוד כלכלת השוק האכזרית תקבע את השכר על פי קריטריונים בזויים כמו היצע, ביקוש, ותפוקה. את הג'ונגל הכלכלי תחליף "מערכת שכר" אלטרנטיבית שאותה ינהל ויקבע השלטון העליון בראשותם של אנשי רוח וחברה הומאניים ואציליים כפרופ' יונה, אשר החכמה הרבה שבידם (אשר עולה עשרות מונים על זו של שאר בני התמותה) תקנה להם את הכלים המדויקים לקבוע באופן צודק למי מגיע מה וכמה.   

אז אולי סופסוף יתגשם חזונו העתיק של לנין עליו השלום לפיו "כל החברה כולה תיעשה משרד אחד ובית חרושת אחד שבהם שוויון בעבודה ושוויון בשכר". שווה לחכות.

הצעד השני על פי הפרופסור כולל את "כינונם של שירותי רווחה מתקדמים הנהוגים במדינות מתוקנות, המבטיחים רשת בטחון סוציאלי לכל, ומאפשרת להם להתפתח על פי דרכם מבלי לשלם מחיר כלכלי כבד מדי על בחירתם". החשבון על הגשמתם העצמית של אותן נפשות רגישות והומניסטיות יוגש, כמובן, למשלמי המיסים (אם עוד יוותרו כאלה) אשר טרחו "להתפתח" ללא ציפייה שמישהו אחר ישלם את החשבון במקומם.

שתי הערות לסיום...

1. המאמר של פרופ' יונה היה יכול להיכתב על ידי כל ראש ישיבה ממוצעת: רק תחליפו את המילים "בוגרי מדעי הרוח והחברה" ב"בחורי ישיבות".

2. מרגיזה בעיקר הגישה הדוחה להתייחס לבוגרי מדעי הרוח והחברה (שכבודם במקומם מונח) כנושאי הלפיד הרוחני-אינטלקטואלי שאין בלתו, ולכל שאר המהנדסים, כלכלנים, מנהלים וכו' כפונקציות פיננסיות ריקניות וחלולות. טרם השתכנעתי שהאחרונים, אשר לא התנסו ב"לימוד שיטתי ומתמשך של נכסי התרבות", הם מעניינים, עמוקים או חשובים פחות לתרבות ולחברה מאשר בוגרי מדעי הרוח.