יום ראשון, 23 בספטמבר 2012

פנייה מארגון רבני צהר לרגל יום כיפור

חילונים יקרים,

מחקרים מראים כי רוב מכריע של הציבור הישראלי צם ביום כיפור. מאידך, הנוכחות בבתי הכנסת הולכת ויורדת. הסברות לתופעה סותרת זאת הן מגוונות, אבל אנחנו יודעים שבתכל'ס לא בזין שלכם לשבת כמו אהבלים ולהנהן בראש לתפילה שאינכם מבינים תוך התבשמות מניחוחות צחנת הפה של שכנכם לספסל התפילה. על כן, מתוך הבנה למצוקתכם הנפשית ולרפיסות מצבכם הרוחני, "ארגון רבני צהר" מזמין אתכם למניינים במקומות ניטראליים, מתנ"סים, בתי-עם ועוד (חס וחלילה שתתאמצו קצת ותכנסו לבתי-כנסת של ממש...), אשר מאפשרים תחושה נוחה וביתית לקהל החילונים צר האופקים. התפילות מתקיימות בקצב מותאם לקהל המוגבל ולכל תפילה מצורף מנחה אשר ממונה על עצרת התפילה ומעניק הסברים במקומות שונים במהלכה על מנת שאפילו חילונים בוגרי 12 שנות לימוד בביה"ס ממלכתיים יבינו משהו.

התפילה משולבת בהסברים ובקטעי שירה (אולי ככה יכנס לכם משהו לקודקוד) והמארגנים בפרויקט ידאגו לכיפות לנבובי המוח שישכחו (פועל יוצא של שעות של בהייה בסרטי פורנו). המארגנים אפילו ישמחו לעדכן את המתפללים באיזה עמוד נמצאים (!), שהרי מוגזם לצפות מבועלי נידות מצויים להיות מסוגלים לעקוב אחר תפילה בשפת אימם. המטרה היא לפתוח לחילונים צהר (קלטתם את משחק המילים יא נעלולים?!) לאווירה המיוחדת של יום הכיפורים בדרך נגישה יותר לחילונים ובעלי מומים אחרים.

אנחנו ב"צהר" יודעים שאתם סובלים מחוסר-ביטחון קיומי בזהותכם החילונית העלובה, ועל כן אנו מצפים השנה לשיא חדש של מתפללים. כ-50,000 איש יגיעו למניינים הפרושים בנקודות שונות ברחבי הארץ! אכן, יו"ר הארגון הרב דוד סתיו אומר: "השאיפה לחיבור ליהדות הוא משהו שהולך וגובר עם השנים ואנחנו מרגישים את זה בצמתים רבים. מטרתנו היא לתת לכלל עם ישראל תחושת שייכות למסורת" (שהרי ידוע שלחילונים אין תרבות, מסורת, וערכים משל עצמם כלל ועיקר).

גמר חתימה טובה, ואל תשכחו שאנחנו גם מחתנים זוגות (חתונה אורתודוכסית עם מלמולים בארמית, אבל קצת פחות מעיק) ומציעים ברית מילה אלטרנטיבית (עדיין מטילים מום ברך הנולד, אבל מנפיקים קבלות כחוק!).

 

15 תגובות:

  1. לרוב מקיימי המצוות לא מעניין למה הם עושים את מה שהם עושים, מאיפה התחיל הנוהג ומי זה הבחור למעלה. הם רוצים להרגיש חלק ממשהו גדול מהם, שייכים לקבוצה נחשבת שהיא מיוחדת, מייחדת ושווה משאר הקבוצות. באותה מידה יכל להיות חג הבולמוס ורבים היו מקיימים אותו בשקיקה. כל שנה זה מעציב אותי שמראיינים חילוניים "גמורים" ברחובות ת"א והם מציינים כמה חשוב להם לצום ביום כיפור. מה קרה - כל השנה אכלתם חזיר, גלשתם בשבת בפייסבוק ולא נשאתם תפילה אפילו פעם אחת ועכשיו פתאום אתם צמים? בני-אנוש הם יצורים מוזרים. לסלעים יש יותר הגיון.

    השבמחק
  2. רוב החילונים צמים ביום כיפור כי הם חסרי-ביטחון בזהותם החילונית. החילוניות הינה זרם אידיאולוגי בעל מורשת מפוארת וערכים נעלים (כגון ספקנות וסובלנות), ועדיין חילונים רבים זקוקים - מתוך בורות ופחד - לליקוט תקופתי של פירורי מסורת דתית.

    השבמחק
    תשובות
    1. מה שיפה בתרבות הרוחנית האנושית היא שעל אף שאתה נולד בתוך 'דת' מסויימת (כול דת החילוניות עם המורשת המפוארת והערכים הנעלים), אתה עדיין צריך לעמול על מנת להיות באמת דתי ולא כבשה. עוד יותר יפה היא היכולת האנושית לערב ולערבב בין מסורות ודתות.
      יש חילוניים רבים עם ריקנות ונביבות פנימית, יש גם דתיים רבים כאלה. לכל אחד מהם שמרגיש חוסר טעם ומשמעות יש את הזכות לנצל את חכמת העבר, חילונית או דתית, ולגבש את המינון שמתאים לו.
      זכות גדולה היא לאדם שמרגיש שיש לו דרך מלאת משמעות, ומנסה, מתוך אהבה וחמלה לחשוף אותה לאחרים.
      אני לא צם, גם לא הולך לבית כנסת ותחליפיו, אבל אני שמח שנפתחה עוד אפשרות בפני אלו הרוצים לתרגל יהדות אך חשים דחייה מהאורתודוכסיה העדרית. אלו יכולים להשתמש בזכות הבחירה שלהם בצורה טובה יותר. בואו נסמוך עליהם שהם יודעים מה טוב להם.

      הערה קטנה על זהות חילונית, ועל חילוניות כזרם אידיאולוגי. זכות כל אחד מאיתנו לקרוא לעצמו חילוני ועדיין לנסות להבין מהי בעצם חילוניות. לאיש אין את המנדט לקבוע מהם הערכים שצריכים להיות מקודשים לאדם החילוני. הערכים שציינת, אמיר, הם גם ערכים המקודשים לכיתות נוצריות, יהודיות ומוסלמיות מסויימות, בטח ובטח שמוערכים על ידי בודהיסטים, טאואיסטים והינדים מסויימים.
      על אף הסובלנות שבחשיבותה אתה דוגל, יש ריח חריף ביותר של חוסר סובלנות כלפי האופן בו חלק נכבד מהעם מנסה לגבש חיים בעלי ערך. זה מעניין שאתה מתעקש שהמוני העם הינם מספיק אחראיים ומסוגלים להתמודד עם השיטה הקפיטליסטית אך בתחום הדת אתה לא סומך עליהם, וטוען שהם מתנהלים מתוך בורות ופחד.

      הערה אחרונה לתומר. נכון, בני האדם אינם רציונאליים. לא בכלכלה, ועל אחת כמה וכמה לא בתחומי הדת. הדת היא מעבר לרציונאלי. היכולת האנושית להאמין באבסורד מאפשרת מזור למציאות הקיומית חסרת הפשר לתוכה אנו מושלכים ברגע לידתנו, ובה אנו מתנהלים עד ליום מותנו. הבחירה של חלק מהאנשים לעשות זאת היא לא פחות רציונאלית מהבחירה של האחרים להדחיק את חוסר הפשר או לנסות פתור אותו בעזרת ההגיון.

      מחק
    2. זה שהדת היא לא פיזית ומוחשית לא אומר שהיא לא רציונאלית. כפי שציינת היא משקיטה משהו בתוכנו המחפש משמעות ותובנה לקיום ולתמותה. היא עושה זאת דרך הסתמכות על סמלים ומסורות מהעבר אשר הועברו לאורך הדורות מידי אלו המגלמים תובנה ללא נודע. למה האדם צריך פשר? למה האדם צריך משמעות? האם אפשר לחיות ללא משמעות? בנוסף, האם אלו שתי הדרכים היחידות - להדחיק או לאמץ פשר?

      מחק
  3. רונן, כמה הערות תגובה...

    1. ארגון "צהר" הוא איננו אלטרנטיבה לאורתודוכסיה עדרית, אלא אורתודוכסיה עדרית עטופה בסכרין למען יקל על הציבור החילוני לעכלה. מדובר בארגון ימני-דתי (אפילו קיצוני) שרבים מבכיריו קוראים לסרבנות חיילים בעת נסיגה. בכיר הארגון הרב שלמה אבינר כינה את ברוך גולדשטיין "זכר קדוש לברכה" (למרות שטבח שחולל היה "לא נכון") והגן על האנס משה קצב (טען שבית המשפט הוא ערכאה של גויים כי אחד השופטים היה ערבי-נוצרי). חביב הציבור החילוני הרב יובל שרלו הוא סובלני כל כך ואפילו נפגש עם הומואים ולסביות דתיים!!! הוא אמנם סבור שהומוסקסואליות היא חטא וכיו"ב, אבל דבריו נוטפים דבש ואהבת חינם. זה הארגון שבעיני רבים מהחילונים נתפס כ"אלטרנטיבה" לממסד הדתי.

    2. הערכים שציינתי כמסמלים את האידיאולוגיה החילונית (secularism) לא מקודשים לאף דת בעולם. ישנן דתות שידברו על "סובלנות", כמובן, אבל איכשהו זה תמיד מסתיים באש גיהינום נצחית או בגלגול נשמות לא מוצלח שבסופו תגמור כמקק. על "ספקנות" אין על מה לדבר בכלל.

    3. הטענה שלך (בפרפראזה שלי) לפיה אנשים אשר מנסים להבין את המציאות באמצעות הגיון הינם רציונאליים באותה מידה כמו אנשים שמנסים להבין אותה באמצעים מיסטיים מסמלת, ככל הנראה, את הבדלי השקפת העולם המהותיים בינינו.

    השבמחק
  4. תומר, אלו שאלות מצויינות.
    לי אישית קשה לדמיין חיים ללא משמעות. אולי כי אני מבין חיים כאלה כחיים ללא עקרונות ושאיפות (אף כי ייתכן שזו משמעותה של הארה רוחנית). אימוץ עקרונות בעולם חסר משמעות מממש להבנתי יחס אבסורדי לקיום.

    מעבר לכך,תן דעתך על המשוואה הבאה (שהיא ניתוח של דבריך):
    'יחס ללא נודע'= יחס כלפי דבר שלא ניתן לדעת אותו= יחס כלפי דבר שהוא מעבר לתפיסת המח האנושי= יחס שאיכותו מעבר להגיון.יוצא מכך שהדתות- תחילתן ביחס שהוא מעבר להגיון, כלומר מסתמכות על דבר מה לא רציונאלי.

    על סובלנות וספקנות. אלו שני ערכים שאנו אוהבים לדבר בשבחם אך כאשר העניינים הופכים לבעיתיים מדי מבחינה קיומית עבורנו אנחנו זונחים אותם. קח לדוגמא את החילוניות במובן שאתה מדבר עליה, שהיא תולדה של הנאורות שינקה את השראתה משני פילוסופים מרכזיים- דיקרט וקאנט. שני אלו שדגלו כיבכול במתודה ספקנית עצרו וגייסו את האלוהים או את התודעה האנושית כתחנות סופיות בכדי להציל את העולם שבחוץ ממלתעות הספק של התודעה. ניטשה, שחשף את זה ולקח את הספק לקצה, הראה שהאמונה במדע ובהגיון אינה רציונאלית יותר מאשר באל. ניטשה כזכור השתגע, אולי כי הטיל ספק עד ללא גבול.
    ערוותו של ערך הסובלנות, אמיר, נחשפת שוב ושוב בדבריך. ברובד הגלוי שבו אתה מציין שהסובלנות הדתית תסתיים תמיד בצקצוק שפתיים, וברובד הסמוי בו אתה מנכיח את חוסר הסובלנות של החילוניות כלפי תפיסות לא חילוניות. הייתכן כי משמעה של סובלנות ללא גבול הינו קיום חסר עקרונות והאמנות?

    ובכל זאת,אשמח בהזדמנות להכיר לך כיתות דתיות שמטילות ספק עז בהרבה מהספק החילוני, ומגבשות יחס סובלני לא פחות מזה של החילוניות. היכולת שלהן לעשות זאת קשורה לטענה השלישית(והנכונה...) שלך- הן ממשיכות ומטילות ספק גם בדבר אותו אתה מקבל משום מה כמוחלט- בהיגיון האנושי. למה שלא תטיל ספק בחוק הסתירה?

    השבמחק
    תשובות
    1. אני חושב שזה אחד הפרדוקסים הגדולים של האנושות - החיפוש אחר משמעות מלמד על חוויה פנימית, מודעת או לא מודעת, של העדר משמעות. זוהי אחת התגליות היפות של בודהה - הוא גילה את הריקות, הוא גילה שאין שום דבר והכריז על כך; זהו קץ הסבל כפי שהוא חווה אותו. אבל אם בכך היה מסתיים העסק, משהו היה חסר. ההשלמה הגיעה מאוחר יותר כאשר אחרים צעדו קדימה והכריזו על המלאות, על היש.
      זו הסיבה שבעיני שלילה של אלוהים מרמזת על אמונה בו, ואמונה בו מרמזת על ספק.

      מחק
  5. רונן,

    איני מפגין כל חוסר סובלנות כלפי "תפיסות לא חילוניות", הקשבתי ואני עדיין מקשיב להם קשב רב ומוכן להגן על זכותם המלאה לחופש הפולחן (באופן אירוני - עוד ערך חילוני). סובלנות אינה פירושה להחזיק ידיים במעגלי "בומבמלה" ולשיר קומביה. ניתן להיות סובלני אך לדבר נחרצות ואפילו בבוטות ולא ב-Poilitically Correct תוך מתן במה גם לדיעות אחרות. זה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על דתות העולם, שהן דוגמה ומופת לחוסר סובלנות אמיתית. אפילו הדלאי לאמה - בודהיסט המחמד של המערב - מדכא ודואג להחרמה של בודהיסטים טיבטים שלא רוקדים לפי החליל שלו, שלא לדבר על ההיסטוריה המזוויעה והעקובה מדם של רדיפות על רקע דתי.




    השבמחק
    תשובות
    1. היי חברים,

      בעבר הרחוק גם אני האמנתי באלוהים. התפללתי אליו כשהיה לי קשה, צמתי ביום כיפור, לא אכלתי חזיר ועשיתי עוד כהנה וכהנה מצוות, אותן קיבלתי עליי כחיקוי אחר אבי, שהיה מושא להערצתי. לאחר שאבי מת החלו השאלות. בשלב מסוים השאלות הפכו קשות מאד ואת אלוהים החליפו "אלים" אחרים. פניתי לעולם "הרוחני" ושם סגדתי לפלפולים, לשיחות על "אגו", לגורואים כאלה או אחרים ולתרגולים אשר חשתי כי הם נותנים לחיי משמעות.
      יום אחד החלטתי לזנוח הכל. נשמע מפחיד? איך אחיה ללא משמעות?
      ברגע שזנחתי הכל, החיים הפכו לטובים יותר, קלים יותר. חשתי שדווקא ב"נטישת" המשמעות והחיפוש אחריו ירדו מכתפיי 2 טון של משקל כבד מנשוא. החיים ללא משמעות חיצונית ממני מקלה עליי. קצת קשה לי להעביר במילים את התחושה בשינוי זה, אך התחושה היא שנותר רק לחיות. זו תחושה שמקרבת אותי יותר "לכאן ולעכשיו".
      ושלא תבינו אותי לא נכון. יש עדיין מצוקות, דפוסים קשים ומעכבים, פחדים, חרדות ולעתים רצון שמישהו או משהו גדול ממני יציל אותי מעצמי. אך היום, כאשר אני מבינה שאין "דבר" כזה, המצוקה משתנה מעצם הידיעה הזו. אולי כי אין מה להוכיח בכדי להתקדם או להגיע למקום יותר טוב, יש ידיעה שכל מה שצריך זה להתיידד עם מה שנמצא כאן, ממש עכשיו, כי אין דבר אחר.
      התחושה שלי היא תחושה של כוח, של ניצחון התודעה והמודעות על הפחד. זו תחושה של פקיחת עיניים.
      ולסיום, אני מציעה לשנות את הפרשנות של הסיפור התנכי הידוע של "חטא עץ הדעת". אלוהים לא רצה שאדם וחווה יאכלו מעץ הדעת כדי שהם לא יבינו כי הוא פיקציה, שהוא כלל לא קיים. תודתי נתונה דווקא לאותו נחש, אשר נחשב לערמומי וחכם מכל חיות היער, אשר פקח את עיניי.... :-)


      יעל

      מחק
  6. היה מעניין לקרוא את התגובות כאן, רוצה להתייחס לכולם:

    גונז: אין ספק שהיית מעוצבן קלות כשכתבת את הטור, הוא מנוסח מעט בבוטות אבל עדיין מכיל פנינים.

    אני לא יודעת אם ההקלות וההנחות בסדרי התפילה ומיקומה משקפות זלזול בחילוני כפי שאתה מציין או אלא ידיעת הפגמים של הטקסים הדתיים שיש בהם כדי לדחות כל מי שלא מחוייב להם. למרות שבלי קשר ההשקפה הדתית מכילה זלזול אינהרנטי בהשקפה החילונית.
    אני מבקשת לחדד אבחנה מסויימת לגבי "חילוניות". צוהר פונים "לכלל ישראל" הכמהים למעט מסורת לשיטתם ואתה לועג להם.
    אני מבחינה בהמון לפי סימנים אחרים – ציינתי זאת בפנייך בעבר. פחות לפי חילוני ודתי יותר לפי מאמין או לא מאמין. והרוב המוחץ של החילונים מאמין "במשהו". גם אם החילונים אינם מתרגלים את הפרקטיקה הדתית רובם לא מתנערים ממחשבות כגון – "יש משהו גדול ממני", "מישהו יצר את העולם ואותי בכללו", "יש מישהו, משהו שמתבונן בנו, דואג לנו" וכו'. זה מסביר את הרצון לצום על אף הכל. לא מאוחר מדי להתרפס בפני כוח עליון ועל כן לרבני "צוהר" (שלא ידעתי עליהם כל מה שסיפרת – מעניין) יש למרבה הצער קהל יעד.
    ולכן אני לא שותפה לביקורת שלך. יש כאן באמת ביקוש והיצע פשוט.
    אותם חילונים שאתה מדבר עליהם, עם עולם הערכים שלהם, מעטים הם יחסית.

    לרונן:
    נקודה מענינת שאמיר פחות נותן קרדיט למאמינים בדת, אולם איך יכול אחרת? המחשבות לגבי העולם ייתכן ויותר מתקבלות על הדעת ("משהו גדול יותר קיים שם", אולי יצר אותנו) אבל המסקנות שגוזרים מכך, להלן הדת ומנהגיה רובם ככולם הזויים ומדכאי רצון ומחשבה חופשית ובכלל זה ספקנות מבורכת שהרי אין להטיל ספק בקיום האל ומצוותיו.
    גם אם דרך - הספקנות בכל - של דקארט הובילה אותו למסקנה שיש אלוהים, אין בכך דבר (אגב קראתי טענה ששילם בכך מס שפתיים לכנסייה מפחד זעמה באותם ימים חשוכים...) ובקאנט איני בקיאה ולא ידוע לי על מה שטענת על ניטשה, החילוניות, לשיטתי חוסר אמונה, שואבת ערכיה ממחשבה עצמאית שלעיתים נסמכת על ענקי רוח ולעיתים לא והיא חופשייה להחליט.
    חיים ללא משמעות אינם מובילים לקיום אבסורדי (מעבר לאבסורדיות שממילא קיימת), כפי שיפה מסבירה יעל אלו הם חיים ללא משמעות חיצונית, קבלת חוסר הפשר אבל בשום אופן הם אינם נטולי עקרונות או משמעות פנימית שאיש בדרכו יוצק לתוכם.
    מטילה גם אני ספק, ב"ספקנות הדתית" של כתות או דתות באשר הן, הכל, כולל "הסובלנות" שלהן הן תחת איצטלה דתית ובמיגבלותיה וככאלו אינן יכולות לשקף ספקנות או סובלנות אמיתית שהן תולדה של מחשבה חופשית ועל כן מסכימה עם אמיר.

    לתומר

    על אף רצון עז מצידי וגיוס יכולותיי השכליות לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך במשפט הסתום הבא:

    1. זו הסיבה שבעיני שלילה של אלוהים מרמזת על אמונה בו, ואמונה בו מרמזת על ספק.

    השבמחק
  7. לאחותי,

    אני מאוד מתחבר לזניחה של הכול: לצעוד בדרך שלך ולא בעקבות של אחרים; לנסות להבין בעצמך את תופעת החיים; לקחת אחריות חלקך בהם. צריך הרבה אומץ בשביל זה. ובעיני זה הרבה יותר קרוב לחיים מרעיונות כאלה ואחרים, יפים ככל שיהיו.

    למאיה,
    אם אני לא מאמין באלוהים, למה אני יוצא מגדרי לשלול אותו? למה המאמץ? מאיפה הוא נובע? האם יתכן והאמונה בשלילה היא תוצאה של משהו? אולי כאב, אולי אכזבה, אולי יאוש? זו הסיבה שבעיני שלילה של אלוהים מרמזת על אמונה בו, אחרת למה כל כך חשוב לנו לטעון שהוא לא קיים?
    הצד השני לדינאמיקה זו היא האמונה. אם אני מאמין באלוהים, למה אני צריך להחזיק באמונה זו? למה חשוב לי לשמור את אלוהים בליבי, לקיים את מצוותויו, להגות את מילותיו, לראות את העולם דרך תורתו? מה קורה שאני מפסיק להחזיק בו, לתחזק אותו, לפעול בדרך אותה הורה, שאחרים מטילים ספק בעצם קיומו? האם נכנס שם ספק? וכשהספק נכנס, האם אני נאבק בו, האם אני מפחד ממנו? ואם כן - האם יתכן ויש לי ספק בקיומו של אלוהים?

    לדעתי, שניהם מאמינים - המאמין לחיוב והמאמין לשלילה. וכאן נשאלת השאלה מה קורה שאנחנו מרפים מהאמונה כי אלוהים קיים או מזו שאינו קיים?

    השבמחק
  8. היי תומר,
    מזדהה עם מה שכתבת ליעל.

    תודה על התשובה. אח"כ הרהרתי שוב במה שאמרת וזה ניראה לי פחות סתום.
    ובכל מיקרה תודה על ההבהרה.
    אני תופסת אתאיסטים כסובלים מעודף רציונליות, רציונליות חסרת פשרות. אבל אולי גם מימה שרמזת.
    אגב אני אגנוסטית - ואולי זה עונה על שאלתך האחרונה.
    בכל מיקרה, אמונה נכנסת כשאין דרך לדעת בוודאות. וזה הופך אכן את האתאיסט ל"מאמין שאין" את הדתי, נכנה אותו כך לרגע, "למאמין שיש"
    ורק האגנוסט חסר אמונה לגבי האל אבל כן ייתכן ומחזיק באמונה כלשהיא לגבי טבעו של העולם. אני למשל מאמינה, איני יודעת בוודאות שהעולם אינו מטופש ואינו מדוייק.
    כך למשל "כניסת השבת" ברמה של דקות ניראית לי מתוכנתת ומזויפת וחוטאת לטבעו של העולם.
    שוב, זאת רק אמונה.
    מאיה

    מאיה

    השבמחק
  9. לצערי לא הייתי ליד המחשב בשבוע האחרון אז אני מגיב קצת באיחור.
    אחלה דיון, גאה להיות שותף בו.
    נקודת הבהרה אחת. הקיום שיעל ותומר מדברים עליו- מה שתומר כינה התגלית של הבודהא- הוא כפי שרמזתי קיום שעליו מדברים כשמדברים על הארה רוחנית.
    אני באופן אישי גם שואף לחיות ככה, אבל הבינו שזה קיום אבסורדי- לחיות ללא סיבה, ללא מטרה זה אבסורדי: לבחור כל בוקר לצאת לעולם חסר משמעות, לא פשוט הוא בחירה באבסורד. ממליץ לכם לקרוא את 'המיתוס של סיזיפוס' של קאמי.

    השבמחק
  10. היי רונן,
    ראתי את קאמי - המיתוס של סיזיפוס.
    אני ממליצה גם בחום, זה ספר שהשפיע עליי עמוקות
    אולם אני לא הבנתי את הקיום בצל האבסורד כך, גם לא חיים ללא סיבה או מטרה. הבנתי שזאת התמודדות מאתגרת שהיא בפני עצמה מקנה משמעות, עצם העמידה מול האבסורד ויציקת תוכן ומשמעות על אף הכל.
    אין "בחירה" באבסורד יש הכרה והתמודדות מולו. כאשר האבסורד מוסבר בין השאר כפער בין שתיקתו הצוננת של העולם, הטבע הדומם אל מול עולמו הפנימי החי של האדם המבין גם כי דינו למות.

    השבמחק
  11. היי תומר,
    רציתי להציע כיצד לחדד את הניסוח לגבי "המשפט הסתום" (קורא נוסף ציין זאת בפניי)
    הייתי אומרת שהמאמין חשוף לספקות באמונה והאתאיסט חשוף למחשבות על אמונה.

    השבמחק

תגובות