יום שישי, 7 בספטמבר 2012

!Give me Health, or Give me Death

לאחרונה הארץ געשה ורעשה בשל אוזלת ידה הפושעת של מד"א, אשר העזה בחוצפתה לסרב לפנות ולאשפז בכפייה את דורון נשר. זאת אף-על-פי הסימנים הברורים בזירת ההתרחשות כי הנ"ל סובל מאירוע מוחי (!), וכי אלמלא מצב זה אין ספק שמר נשר היה מבין את השלכות סרבנותו על עתידו ועל עתיד משפחתו, והיה מתפנה לניידת מד"א בחדווה ובששון.     

הביקורת, כמובן, נוקבת ומוצדקת, שהרי מהי החירות ללא בריאות ובטיחות אזרחי המדינה? אמנם, אחד מהאבות המייסדים של ארה"ב, פטריק הנרי, ידוע בקריאתו "Give me Liberty, or Give me Death!", אך יודעי דבר טוענים בתוקף כי הנרי צוטט שלא כהלכה, והוא למעשה קרא
"Give me Health, or Give me Death!" או "Give me Safety, or Give me Death!".

בכל אופן – הביקורת צודקת איך איננה מספיקה. אני מציע בזאת, למשל, להורות על טיפול שיניים מיידי בכפייה לכל אזרח אשר סירב לבקר במרפאת שיניים בששת החודשים האחרונים. רבותיי, ידוע כמה בדיקת שיניים תקופתית חשובה להיגיינת הפה, ואין ספק שאם היה יודע אותו אזרח סורר מהן ההשלכות העתידיות של סרבנותו הוא היה רץ בעצמו לרופא השיניים הקרוב למקום מגוריו.

מובן מאליו שיש לאשפז בכפייה עוד כהנה וכהנה אזרחים חצופים שסבורים שבריאותם היא עסקם הפרטי ומעיזים לקבל החלטות עצמאיות בנוגע לגופם ולנפשם. למשל, לאחרונה הועלתה בכנסת הצעת חוק הומאנית מאין כמותה, אשר מציעה לאשפז בכפייה אנורקסיות סרבניות טיפול. הרי ברור שחולי אנורקסיה אינם אדונים לגופם, ולכן יש לאשפזם בכפייה לטובתם הם (או, מדויק יותר - לטובת משפחתם). כפי שציינה יוזמת החוק, ח"כ ד"ר רחל אדטו "בהתנגשות בין קדושת החיים מול זכות האדם לגופו, עומדת קדושת החיים מעל זכות חשובה זו". בדיוק! אבל למה רק אנורקסיות? יש לאשפז בכפייה גם אנשים הסובלים מדיכאון, חרדות, מאניה-דפרסיה, רק מאניה או רק דפרסיה, ואינם מקבלים טיפול בגלל עקשנותם הלא-רציונאלית. ומה לגבי חולי סרטן אשר מסרבים לטיפולים כימותרפיים מאריכי חיים? אין ספק שכל אלה ואחרים – אשר בבירור אינם במצב נפשי וגופני לקבל החלטות אוטונומיות– ינשקו את ידיה של ח"כ אדטו ביום מן הימים לכשייוודע להם איך אמנם שללו את חירותם אבל הצילו את חייהם.

זאת ועוד, יש לאסור בחוק על עישון סיגריות, שתיית אלכוהול, טיפוס הרים, באנג'י, שתיית משקאות מוגזים, נסיעה לטורקיה בחגים, אכילת ג'אנק פוד, טרקים למאצ'ו-פיצ'ו, אי-השלמת תעודת בגרות, צפייה מוגזמת בטלוויזיה, מגורים באילת, ועוד ועוד. אין ספק שכל העוסקים בפעילויות מסוכנות אלו אינם מודעים לחומרת מעשיהם ולהשלכותיהם הצפויות, ועל כן יש להצילם מידי עצמם. שהרי – מהי מטרת המדינה אם לא להבטיח את בריאותינו ושלומנו?

6 תגובות:

  1. אמיר יקר,הגבתי כבר פעם לפרסום הנ"ל, אך משום מה לא עלה לבלוג, אז הנה שוב, בקיצור : הנושא של חירות האדם הוא נושא מאד מורכב ויחד עם זה מאד ראשוני ובסיסי לקיומו של האדם, זה צורך ביולוגי אינסטינקטיבי השרדותי. ללא חירות אין צמיחה, אין קידמה, אין התפתחות. יחד עם זאת, חירות היא גם אחריות ומצריכה מאמץ של קבלת החלטות ממקום של חרות. זהו מחיר שהרבה לא מוכנים לשלם עבור חרותם. הרבה יותר קל להם להעביר את האחריות של קבלת החלטות לזולת. לכן,זו סוגיה פרדוקסאלית, דילמה אנושית מאז ומעולם. במקום זה נולדו דתות, מנהיגים שהובילו עמים שלמים למוות בשם ה"חירות" ומונרכיות ודיקטטורות שהובילו את הפרט למקום שאליו הוא לא תכנן להגיע, אך העדיף להיות מובל מאשר מוביל בשם ה"חירות" עד שאיבד אותה ונאלץ להיאבק כדי להשיבה. גם מכאן הובל על ידי מנהיגי ה"חופש" החדשים שריטשו את תקוותו זו בשדות קרב, סמים, צרכנות אובססיבית, אופנה, תאוות בצע ועוד..... היעדרות ה"חופש" " חירות" יוצרת אגרסיה, אלימות, מאבק,שפיכות דמים ומוות. המשפט המנצח: GIVE ME LIBERTY OR GIVE ME DEATH היא מניפולציה חכמה של מנהיגים לגייס המונים לשדות הקטל.
    ובהתיחס לחירות ובריאות, אני אישית מאמינה כי אדם אשר מחלתו מונעת ממנו את חירותו, עדיף המוות על המאבק הבלתי אפשרי לחירותו האישית. זו דעתי האישית. יחד עם זאת אני מדגישה שזה רק במקרים בהם המוות הוא האופציה היחידה שמשחררת את האדם מן הסבל שאין בו תקווה. הבטחת חירות היא נטיעת תקווה מניפולטיבית הגוזלות את החירות מן האדם.

    השבמחק
  2. יש לי בעיה גדולה עם הקישור שאתה יוצר בין מקרה ספציפי לבין הראיה שלך על מערכת הבריאות והמדינה. אתה כותב בכזו קיצוניות שמקשה מאוד על לקיחת דבריך ברצינות. הייתי רוצה להתייחס לרגע למקרה שהעלת כדוגמא, זה של דורון נשר,ואך ורק למקרה שלו, והייתי שמחה לשמוע מה דעתך על מקרה ספציפי כזה.
    האדם לקה באירוע מוחי. כמי שעובדת עם אנשים שלקו באירוע מוחי ולמדה על כך רבות - לאותם אנשים נעצרת בפתאומיות אספקת הדם לאיזור מסוים במוח.
    קשה לדעת בוודאות של 100% מה עובר לאנשים הללו בראש באותו רגע, אך לרבים מהם יש פגיעה ביכולת לדבר, להבין דיבור של אחרים, להבין בכלל מה קורה להם ובאיזה מצב הם נמצאים. האם נראה לך שאדם במצב כזה נמצא במצב פיזי, נפשי, מנטלי ותודעתי שמאפשר לו לקבל החלטות בנוגע לאישפוזו?

    השבמחק
  3. יערה, לגבי ההערה של באתר "הארץ", התגובה שלי:

    אם את באמת חושבת שאי-שם בחלונות הגבוהים יושבים אנשים אלטוראיסטים, שוחרי-טוב, שבידיהם מידע מהימן ובדוק יותר בנוגע לטובתך ממה שיש ברשותך - אני מאחל לך שתתפכחי מהר ככל האפשר מהאשליות האלה. מלאכים כאלה אינם בנמצא - לא בממשלה, לא בבירוקרטיה, וגם לא אצל דב חנין ושלי יחימוביץ'. האמון זה ברשויות הוא המתכון הבדוק לטוטליטריזם.

    לגבי האנורקסיה: "המחלה הזו מונעת מהחולים בה לשפוט באופן אובייקטיבי מהי דרך החיים הטובה ביותר עבורם". וואלה? יש אופן "אובייקטיבי" לשפוט מה דרך החיים הטובה ביותר עבורי? בבקשה שתפי אותי ואת הקוראים בדרך הזו.

    לגבי סחר בנשים או עבודה בכפייה: יש חוקים מאוד ברורים נגד הפשעים החמורים האלה. המאמר הלין על כפייה, לא תמך בכפייה.

    לגבי אירוע מוחי - אז את מכירה בכך שאי אפשר לדעת ב100% ובכל זאת את מעוניינת לתת לרשויות את הסמכות לאשפז בכפייה אדם שלא פשע ולא מהווה סכנה לסביבתו?

    השבמחק
  4. “אם את באמת חושבת שאי-שם בחלונות הגבוהים יושבים אנשים אלטוראיסטים, שוחרי-טוב, שבידיהם מידע מהימן ובדוק יותר בנוגע לטובתך ממה שיש ברשותך - אני מאחל לך שתתפכחי מהר ככל האפשר מהאשליות האלה. מלאכים כאלה אינם בנמצא - לא בממשלה, לא בבירוקרטיה, וגם לא אצל דב חנין ושלי יחימוביץ'. האמון זה ברשויות הוא המתכון הבדוק לטוטליטריזם”
    חבל לי גם שאתה מתייחס לכל 'החלונות הגבוהים' האלה כמקשה אחת, כאילו שרשויות ומדינה ומשרדים לא מחולקים להרבה מחלקות כשכל מחלקה מכילה אנשים שונים ואווירה שונה, ואלה משנים באופן ניכר את אופן הפעולה של המחלקה. מעולם גם לא ציינתי מה המניע של אותם אנשים, אלו מילים שהכנסת לפי ואין צורך בכך.
    אני גם לא מטיפה לאמון עיוור ברשויות, אך לעיתים רבות יש להן את כוח האדם, המשאבים, והסמכות לבצע החלטות שאין ברשות אדם בודד, או אפילו קבוצה נחושה של אנשים. גם אם עוולות מתגלות דרך התקשורת - אדרבא, כל המרבה הוא משובח. אנשים בממשל הביאו להרבה חקיקות שמגינות על האזרח בתחומים רבים, ויש לתת להם את הקרדיטעל כך. שקיפות ושיתוף פעולה הן בעיני מילות מפתח, והתפישה שכל-כל-כל האנשים למעלה הם מושחתים ודואגים רק לתחת של עצמם נראית לי צינית ומיותרת.
    " לגבי האנורקסיה: "המחלה הזו מונעת מהחולים בה לשפוט באופן אובייקטיבי מהי דרך החיים הטובה ביותר עבורם". וואלה? יש אופן "אובייקטיבי" לשפוט מה דרך החיים הטובה ביותר עבורי? בבקשה שתפי אותי ואת הקוראים בדרך הזו."
    נראה לי שאתה סתם מיתמם פה. אנורקסיה היא מחלת נפש, והחולים בה חיים בתת-משקל ותת-תזונה, חיים בחרדה מתמדת מעלייה במשקל, וגורמים נזק הולך ומצטבר לגופם. יש להם תפיסה מעוות של עצמם – הם יכולים להראות כשלדים מהלכים ועדיין יראו עצמם כשמנים. האם אתה מסכים שזוהי לא דרך נכונה, בריאה ומציאותית לתפוס את הגוף שלך? האם אתה חושב שהן מתוך רצון מחליטות להרעיב את עצמן למוות ויש להניח להן לעשות זאת מבלי להציע להן תמיכה ועזרה? אגב, אשפוז בכפייה אינו שווה להאכלה בכפייה. לפני שאני פוסקת נגד או בעד אישפוז בכפייה צריך לבדוק אם הדבר תורם להחלמה מהמחלה, ואם כן – עד כמה.
    " לגבי סחר בנשים או עבודה בכפייה: יש חוקים מאוד ברורים נגד הפשעים החמורים האלה. המאמר הלין על כפייה, לא תמך בכפייה."
    המציאות היא כרגע שרוב הנשים שעוסקות בזנות עושות זו תחת כפייה. האם לפי השקפתך נכון לא לאסור על זנות, כי יש לשמור על זכות האישה על גופה, וזאת למרות שהזכות הזו נלקחת בפועל מרוב הנשים שעוסקות בזנות? בשם האידאל נפגע בנשים שצריכות לחיות במציאות הזו? כדי לא לפגוע במעט הנשים שאכן נכנסות לתחום מבחירה, לא הובאו לכאן בסחר בלתי חוקי ולא נשלטות ע"י סרסור, נפגע ברוב הנשים שעוסקות בזנות בכפייה?
    "לגבי אירוע מוחי - אז את מכירה בכך שאי אפשר לדעת ב100% ובכל זאת את מעוניינת לתת לרשויות את הסמכות לאשפז בכפייה אדם שלא פשע ולא מהווה סכנה לסביבתו?"
    מהו האישפוז בכפייה שאתה מדבר עליו? ישנו אדם שנעצרה לו אספקת הדם לאיזור מסוים במוח. חלקים שאחראים על דיבור, מחשבה, זכרונות, אופי, התנהגות – מתים ונעלמים ללא שוב. מטרת האישפוז – החזרת אספקת הדם לאותו איזור בתקווה לנזק מינימלי ומניעה של נזק חמור יותר למוח. כל דקה קריטית למה שיישאר מהאדם, מזהותו, מיכולותיו, ממי שהוא. מה קשור פשע וסכנה? אדם נמצא במצב חירום רפואי ורוצים להביא אותו לטיפול רפואי. אני באמת לא מבינה איך אתה תופש את הסיטואציה הזו. רוב (כל?) האנשים רוצים לחיות ללא נזק מוחי. כאשר אדם נמצא בשבץ מוחי הכרה מלאה וצלילות מחשבתית היא ממנו והלאה. רובם לא מבינים מה קורה איתם. אתה אומר לי (אם אני מבינה נכון) – מספיק שיש אחוז מזערי של אנשים שאיכשהו נשארים בהכרה מלאה וצלולה ובאמת ובתמים מבינים מה עובר עליהם ומה ההשלכות של אי אשפוז והנזק הוודאי שיגרם למוחם – זה מספיק לי בשביל לא לאשפז בכפייה אף אדם שעובר שבץ מוחי ומראה התנגדות אישפוז. אבל תגיד לי בבקשה מה עם רוב האנשים שבאמת לא מבינים מה קורה להם וצריכים אישפוז? מדוע הרוב צריך לשלם את המחיר כדי לא לפגוע בזכויות של מיעוט כה זעום. וזו אמירה שאתה אומר מבלי לדעת מה באמת עובר לאותו האדם בראש. תקן אותי אם אני טועה, אבל אתה החלטת ללא ידע אישי בנושא שהאדם באמת ובתמים התנגד לאשפוזמתוך צלילות והכרה מלאה. האם זה לא חוסר אחריות מצידך להחליט שאסור לאשפז בכפיה על סמך מקרה שאינך מכיר את פרטיו, או ללא ידע לגבי התהליך שעובר על אדם בזמן שבץ מוחי?

    אני שואלת את השאלות הללו ברצינות כי אני מעוניינת לנהל דיון ואשמח לשמוע את דעתך ותשובותיך בנושא.
    עם זאת, אשמח לקבל ממך תשובות רציניות וחסרות ... טון מתנשא ומזלזל. ניסיתי למצוא תיאור אחר, אבל זה באמת הטון שהרגשתי שעולה מתשובתך.

    השבמחק
    תשובות
    1. טוב, שמחתי מאוד לראות את הדיונים הארוכים והמעמיקים שניתן לקיים פה ואת השיח הפורה. תודה רבה על ההתייחסות המכבדת שלך לתגובתי. אין ספק שהבלוג שלך מקיים את מה שהוא מבטיח.

      מחק
    2. יערה, אענה אני. אני עונה בתור אזרחית שחוששת לחירותה. אניא ומרת את זאת בתור אחת שזוכרת כמה מהמחלות הפסיכיאטריות שהיו קיימות על לא מזמן - דרפטומניה , הומוסקסואליות, נימפומניה .
      ואני חוששת מהפגיעה בחירותי הרבה יותר מהפגיעה בבריאות שלי. במדינה בה אני נמצאת כופים על אנשים לעבור טיפולים כימותרפיים. המתת חסד אסורה לפי החוק.

      במקרה הקונקרטי הזה, אני לא יודעת. לא הייתי שם ואני לא יודעת. אני מכירה אנשים שבעד מיתה בבית. שיש להם סיבות טובות לא לרצות להגיע לבית החולים. אני גם מכירה אדם שאושפזז בכפייה על לא עוול בכפו.

      כרגע, לדעתי, יש יותר מידי כפייה. כרגע, אני לא חוששת לבריאותי. אני חוששת בהרבה לחירותי. כרגע, אני חוששת ש90% מהמקרים של כפייה כזו הם לא מוצדקים, ואולי 10% מוצדקים. כאשר המצב יהיה הפוך, אולי אחשוב על תשובה שונה. כרגע, זו התשובה שלי.

      מחק

תגובות