המלחמה בעישון הפאסיבי הוכרעה כבר מזמן בניצחון מוחץ לטובת הלא-מעשנים.
כיום הסיכוי של אדם ממוצע שאינו מעשן להיפגע מעישון פאסיבי במקומות ציבוריים שואף
לאפס, וטוב שכך. ברוב מדינות המערב העישון אסור כיום במגוון רחב של מקומות, כגון
משרדי ממשלה, סניפי דואר, כיתות לימוד, תחבורה ציבורית, בתי חולים, שדות תעופה,
ועוד ועוד. הבעיה במלחמה (הצודקת ברובה) נגד העישון – כמו במלחמות אחרות – היא
הנטייה להמשיך במסע הצלב הרבה אחרי שהבעיה שבשמה הוכרזה המלחמה נפתרה לחלוטין.
האיסור על העישון במקומות ציבוריים לא
הספיק לנושאי הדגל נגד העישון. כצפוי, הדרישה לאיסור גורף של עישון חרגה מעבר
לגבולות המרחב הציבורי, והחלה עד מהרה להתרחב גם לעסקים פרטיים למהדרין: מסעדות,
בתי קפה, קניונים, פאבים, מקומות עבודה... בכולם נרמסה זכות הקניין ברגל גסה
והאוטונומיה של בעלי העסקים להחליט על מדיניות עישון עצמאית בקניינם הפרטי נשללה
לחלוטין. בניגוד לקשקושים השחוקים של ה"צלבנים" הנלחמים בחורמה במעשנים
על כך שמדובר ב-"מקומות ציבוריים" (public
spaces) שיש לכל אדם "הזכות" לבקר בהם ללא
חשיפה לעישון – למעשה מדובר בעסקים שמצויים בבעלות פרטית לחלוטין (private property) שכל חטאם הוא שהם מציעים
שירות כלשהו לציבור (public accommodation). הציבור רשאי כמובן להחליט האם לפקוד את אותו העסק, ואם כך – האם
לקחת את הסיכון הוולונטרי של חשיפה לעשן סיגריות.
אם בכך היו הצלבנים מסתפקים – ניחא.
דומה שהמלחמה כבר הוכרעה ורוב הציבור כבר התרגל להפקעת זכות הקניין ולרמיסת זכויות
המעשנים ליהנות מתחביבם המזיק (להם) בשם "בריאות הציבור" ו-"זכות
הציבור לנשום אוויר נקי". אבל הצלבנים מיהרו לכבוש את היעד הבא – יישום
מדיניות של "אפס סובלנות" (Zero Tolerance) כלפי מעשנים באשר הם ללא כל התחשבות בנסיבות או בשכל הישר.
קחו לדוגמה את האיסור ההולנדי על עישון
סיגריות ב"מקומות ציבוריים", שמיושם גם ב-coffee
shops הפופולאריים. למרות שמותר לעשן מריחואנה
במקומות אלה – טבק אסור. ומה לגבי סטלנים שמעוניינים לערבב את המריחואנה עם טבק
סיגריות ולגלגל להם צינגלה נאה? צפוי להם קנס נאה מטעם משטרת הולנד, כפי שאכן קרה
לבחור בן-27 ש"העז" להפר את מדיניות ה"אפס סובלנות" של
הצלבנים המקומיים.
צונאמי האנטי-עישון משגשג גם בארץ
האפשרויות הבלתי מוגבלות. יותר מ-700 קמפוסים בארה"ב כבר הכריזו על
"קמפוס ללא עישון" – לא רק במשרדים ובכיתות הלימוד, אלא גם בכל השטחים
הפתוחים בקמפוס, כולל ביטולן של פינות העישון למיניהן. במחוז מונטגומרי שבמרילנד
חוקקה תקנה שמאפשרת לקנוס אנשים שיעשנו בביתם הפרטי, במידה ושכניהם יתלוננו שהעשן
"זולג" החוצה. לתקנה אין מדד אובייקטיבי לקבוע מהי חריגה אסורה של עשן
סיגריות – די בתלונת השכנים כדי לקנוס את המעשן הביתי בסכום של עד 750$.
יציאה מכל פרופורציה במלחמה בעישון
(ובמעשנים) נרשמה לאחרונה גם באוסטרליה. חוק ממשלתי חדש קובע כי על חברות הסיגריות
להסיר את הלוגו ואת צבעי המותגים מחפיסות הסיגריות. את אריזות הסיגריות יעטרו
בקרוב תמונות זוועה גרפיות הממחישות את ההשלכות הבריאותיות של עישון (שיניים
מוכתמות, ריאות מחוררות, וכיו"ב), בעוד ששם המותג יצוין בפונט סטנדרטי וקטן
בתחתית החפיסה.
אבל – גאווה ישראלית – מחול השדים הגיע
לשיא השבוע במדינת היהודים. בית המשפט העליון קבע כי החוק שאוסר על עישון במקומות
ציבוריים חל גם על שחקנים שמגלמים דמות במסגרת הצגה על בימת התיאטרון (!). הסיפור
החל בתביעה שהגישה אזרחית פגועה נגד התיאטרון העירוני חיפה, כאשר במסגרת הצגה
עישנה השחקנית אורלי זילברשץ סיגריה על הבמה. בחדשות ערוץ 2 דיווחו על הפסיקה
בהתרגשות כאילו נמצאה תרופה לסרטן, וציינו בחיוך כי "בהצגה קזבלן של הקאמרי
כבר משתמשים בסיגרית אקליפטוס טבעית, מסתבר שהיצירה העברית לא נפגעה באורח אנוש". מה נגיד - עיתונות ביקורתית במיטבה.
מה בסך הכל כבר קרה, אתם שואלים? למי
אכפת מכמה חוקים מופרזים, מתקפות על חירות הפרט, והפרת זכויות קניין וחופש היצירה? צריך
להיות לכם מאוד אכפת. כאשר אזרחים מוותרים ביודעין לרשויות על חירויות וזכויות
שלא אכפת להם מהן, במוקדם או במאוחר הם צפויים לגלות שזה מאוחר מדי לעצור את
הרשויות מלפגוע בחירויות וזכויות שכן חשובות להם. המבחן המוסרי האמיתי שמונח
לפתחנו הוא לא ליצור חברה "נטולת סיכונים" או כזו שתוחלת החיים הממוצעת
בה הוא 120, אלא להוכיח שאמרתו של דוסטויבסקי כי "קיים דבר אחד בלבד שאדם
מעדיף על החירות: זו העבדות" לא חייבת להיות נכונה.
