מעטים הפוליטיקאים שזוכים לגיבוי ציבורי
וכיסוי תקשורתי כל כך מפרגן כח"כ דב חנין. דומה שדב חנין הקסים רבים מהציבור
הישראלי ומהעיתונאים מהרגע שנבחר לכנסת ב-2006. במעוזי השמאל התל-אביבי הנאור
התאהבו בו מהרגע הראשון: ח"כ יהודי במפלגה ערבית עם לוק של חנון ודיבורים על
מהפכות. "קצת קשה להאמין, אבל בישראל של 2006, יש עדיין חבר כנסת אחד שעושה
את הדרך מביתו בתל אביב למשכן הכנסת בירושלים באוטובוס של אגד", נפעם גדעון
אלון מ"הארץ", העיתון האובייקטיבי שמכריז על חנין כ"בלי ספק אחד
הח"כים החרוצים והנמרצים במשכן" (מה שנכון). ארי שביט (כמו רבים אחרים)
תמך בחנין וברשימתו "עיר לכולנו" בבחירות לעריית תל-אביב ב-2008 בגילוי
אהבה לפוליטיקאי שנדיר לשמוע כמוהו בימינו: "גם חנין וגם 'עיר לכולנו' הם
התגלמות אמיתית של פוליטיקה אחרת. לא פוליטיקה
של תככים, אלא של ערכים, לא פוליטיקה של דימויים, אלא של
מהות, לא פוליטיקה של שחיתות, אלא של ייצוג ושירות". זה לא הכל, כמובן. התנועה לאיכות השלטון העניקה ב-2010 לחנין את
אות "אביר איכות השלטון" ב"הוקרה על תרומה חשובה לחיזוק שלטון החוק
ואיכות השלטון בישראל".
יש רק אולי בעיה אחת קטנה. דב חנין הוא
קומוניסט מוצהר ופעיל "אדום" מנעוריו, ומאז 1990 חבר הנהגת המפלגה
הקומוניסטית הישראלית. אז מה, ביג דיל. "נכון", נאנח ארי שביט, "דב
חנין הוא קומוניסט...(אבל) גם הוא וגם התנועה שבראשה הוא עומד הם סיבות לגאווה
לאומית ולא לרדיפה מקארתיסטית". רוצה
לומר – עלינו לשפוט את חנין על פי הצהרותיו ומעשיו ולא על פי השיוך
הפוליטי-אידיאולוגי שלו. "לזכותו" של חנין עומדת כנראה גם העובדה שהוא
עצמו מודה שהקומוניזם במאה ה-20 "נכשל בגדול" (משפט שהיה נבחר
לאנדרסטייטמנט של התקופה המודרנית, אלמלא הודעתו הדרמאטית של גיא מרוז לפני שבוע
במעריב כי הוא "יודע שהקומוניזם לא צלח") אבל "השגיאה
הגדולה הייתה המחשבה שקומוניזם או סוציאליזם אפשר לעשות בלי דמוקרטיה". כך או כך, חנין עדיין מאמין
ברעיון הקומוניסטי של "שינוי עולם ותיקון עולם".
נזכרתי בדב חנין (שיזכה לחיים ארוכים)
השבוע כשנתקלתי ב"הספד" שנכתב על הסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמאגו,
קומוניסט הדוק ונאמן, שהלך לעולמו לפני כשנתיים. הכתב ג'ף ג'ייקובי מה-Boston Globe פתח את רשימתו בהערכה מבוססת
שאם סאראמאגו היה נאצי מוצהר וגאה במשך ארבעת העשורים האחרונים, הוא מעולם לא היה זוכה
בפרס נובל לספרות, מו"לים נוצצים מעולם לא היו מפרסמים את ספריו, ועבודותיו
לא היו מתורגמות ליותר מ-20 שפות ברחבי העולם.
אבל סאראמאגו לא היה נאצי, הוא היה
קומוניסט, חבר במפלגה הקומוניסטית-מרקסיסטית בפורטוגל, אשר העיד על עצמו כי מעולם
לא מצא אלטרנטיבה ראויה לקומוניזם. סאראמאגו היה דמות כה נערצת בארצו ובמחוצה לה עד
שג'ייקובי מספר שאפילו ראש ממשלת פורטוגל ספד לו באומרו כי סאראמאגו היה אחד מנכסי
התרבות הגדולים של פורטוגל. באחד ממודעות האבל שפורסמו לאחר מותו, צוטט סאראמאגו
באומרו: "פעם אמרו עליי 'הוא איש טוב אבל קומוניסט'. היום אומרים עליי 'הוא
קומוניסט אבל איש טוב'".
ג'ייקובי יוצא בחריפות כנגד השוטים
במערב שמשתפכים על זכרו של סאראמאגו: "עצם הרעיון שאנשים טובים יכולים להיות
קומוניסטים מסורים הוא גרוטסקי". שתי הקטגוריות (אנשים טובים וקומוניסטים)
אינן יכולות לעלות בקנה אחד. סיפרתי לאשתי יעל על המסקנה הזו של ג'ייקובי, והיא
בתגובה סיפרה לי על סבה שהיה פעיל קומוניסטי בפולין אי-שם במחצית הראשונה של
המאה ה-20. אבל להיות קומוניסט בימים הרחוקים ההם אינו דומה כלל למצב בו אדם כיום
הינו קומוניסט מסור, מסביר ג'ייקובי. ניתן היה לסלוח לכמיהה לקומוניזם בעבר בעילה
של אידיאליזם או נאיביות. לא עוד. לאור אימת ה"שואה האדומה", אשר
זוועותיה האנושיות שנחשפו הינן הגדולות בהיקפן בהיסטוריה – לא ייתכנו עוד קומוניסטים טובים והגונים. לא
עוד. לא לאחר שהמשטרים הקומוניסטים ששלטו בארבע יבשות הולידו יותר טבח וסבל מכל
אירוע אחר בהיסטוריה – יותר מ-100 מיליון קורבנות (על פי אומדנים זהירים). לא לאחר
שכמעט 2 מיליארד בני אדם חיו במשך עשרות שנים תחת משטרים קומוניסטיים שהמיטו עליהם
דיכוי, עוני, ועינויים נפשיים וגופניים. "השואה האדומה" חמורה לא פחות
מהשואה שחוללו הנאצים, רק שהיא התחילה מוקדם יותר, ארכה זמן רב יותר, וגבתה מספר
קורבנות גדול הרבה יותר.
ג'ייקובי מסיים את מאמרו בהפרכת הטענה
הרווחת בקרב המעריצים האדומים במערב לפיה הקומוניזם הוא דוקטרינה מוסרית שנוצלה
לרעה בידי משטרים מפלצתיים. ההפך הוא הנכון – הקומוניזם הוא דוקטרינה מפלצתית
ש"מתחבאת" מאחורי רטוריקה של צדק ומוסר. טרור וכפיה היו תמיד מאבני
היסוד של כל משטר קומוניסטי. כפי שכתב העיתונאי מוטי היינריך באתר "קו ישר": "אין זה מקרה שהניסיון ליישם 'סוציאליזם מוחלט' – שוויון כלכלי
וחברתי כפוי, בערך בכ-30 מדינות, הניב תוצאה זהה: אי אפשר לנשל אדם מזכות הקניין,
אלא בכוח הזרוע. אי אפשר למנוע בריחה המונית של אזרחים למדינה חופשית יותר, אלא
באמצעות גדרות תיל, מגדלי שמירה וחומת ברלין. קשה מאוד 'לחנך מחדש' אזרחים כדי
למנוע מחשבות על חופש – אז ליתר ביטחון רוצחים אותם, כך הם בטוח מפסיקים
לחשוב" .
סאראמאגו היה אולי סופר מוצלח – אך הוא
אינו דוגמה לטוּב. דב חנין הוא אולי חבר כנסת נמרץ וחרוץ, אך גם הוא איננו אדם
טוב. כי אין קומוניסטים טובים.